בְּרֵאשִׁית ט״ז · ב׳

וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֜י אֶל־אַבְרָ֗ם הִנֵּה־נָ֞א עֲצָרַ֤נִי יְהֹוָה֙ מִלֶּ֔דֶת בֹּא־נָא֙ אֶל־שִׁפְחָתִ֔י אוּלַ֥י אִבָּנֶ֖ה מִמֶּ֑נָּה וַיִּשְׁמַ֥ע אַבְרָ֖ם לְק֥וֹל שָׂרָֽי׃

במילים פשוטות

שרי פונה לאברם ואומרת שה׳ מנע ממנה ללדת, ולכן היא מבקשת שאברם יבוא אל שפחתה הגר, אולי תיבנה ותזכה לבנים דרכה, ואברם שומע לדבריה. רש״י מבאר שהמילה ״אבנה״ מלמדת שמי שאין לו בנים נחשב כמי שאינו בנוי אלא הרוס, ושכוונת שרה היתה לזכות בזכות הכנסת צרתה לביתה. הרמב״ן מדגיש שהתורה כתבה ״וישמע אברם״ ולא ״ויעש כן״, לרמוז שאברם לא פעל מתאווה אישית אלא רק כדי לעשות את רצון שרה. הספורנו מוסיף שאברם קיבל את דבריה מפני שהשתכנע שדעתה נכונה, ולא לשם הנאתו.
מבוסס על רש״י, רמב״ן, ספורנו, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

אולי אבנה ממנה. לִמֵּד עַל מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינוֹ בָנוּי אֶלָּא הָרוּס:

אבנה ממנה. בִּזְכוּת שֶׁאַכְנִיס צָרָתִי לְתוֹךְ בֵּיתִי:

לקול שרי. לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁבָּהּ (בראשית רבה):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲמַרַת שָׂרַי לְאַבְרָם הָא כְעַן מַנְעֲנִי יְיָ מִלְמֵילַד עוּל כְּעַן לְוַת אַמְתִי מָאִים אִתְבְּנֵי מִנַהּ וְקַבִּיל אַבְרָם לְמֵימַר שָׂרָי

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

אולי אבנה. מגזרת בן, ועוד יתכן שהבן הוא כדמות בניין, והאב כמו היסוד. ובן חסר ה"א וכן כל חי תאר, או פעל עבר:

וישמע אברם. אמר לה כן:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי לֹא אָמַר הַכָּתוּב "וַיַּעַשׂ כֵּן", אֲבָל אָמַר כִּי שָׁמַע לְקוֹל שָׂרַי, יִרְמֹז כִּי אַף עַל פִּי שֶׁאַבְרָם מִתְאַוֶּה מְאֹד לְבָנִים, לֹא עָשָׂה כֵן בְּלֹא רְשׁוּת שָׂרַי. וְגַם עַתָּה לֹא נִתְכַּוֵּן שֶׁיִּבָּנֶה הוּא מֵהָגָר וְיִהְיֶה זַרְעוֹ מִמֶּנָּה, אֲבָל כָּל כַּוָּנָתוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן שָׂרָה שֶׁתִּבָּנֶה מִמֶּנָּה, שֶׁיִּהְיֶה לָהּ נַחַת רוּחַ בִּבְנֵי שִׁפְחָתָהּ, אוֹ זְכוּת שֶׁתִּזְכֶּה הִיא לְבָנִים בַּעֲבוּר כֵּן כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (ב"ר מב ב עא ז). וְאָמַר עוֹד "וַתִּקַּח שָׂרַי", לְהוֹדִיעַ שֶׁלֹּא מִהֵר אַבְרָם לַדָּבָר עַד שֶׁלָּקְחָה שָׂרַי וְנָתְנָה בְּחֵיקוֹ. וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב "שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" "לְאַבְרָם אִישָׁהּ", לִרְמֹז כִּי שָׂרָה לֹא נִתְיָאֲשָׁה מֵאַבְרָם וְלֹא הִרְחִיקָה עַצְמָהּ מֵאֶצְלוֹ, כִּי הִיא אִשְׁתּוֹ וְהוּא אִישָׁהּ, אֲבָל רָצְתָה שֶׁתִּהְיֶה גַּם הָגָר אִשְׁתּוֹ, וּלְכָךְ אָמַר "לוֹ לְאִשָּׁה", שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כְּפִלֶגֶשׁ רַק כְּאִשָּׁה נְשׂוּאָה לוֹ. וְכָל זֶה מוּסַר שָׂרָה וְהַכָּבוֹד שֶׁהִיא נוֹהֶגֶת בְּבַעְלָהּ:

מקור: ספריא · CC BY

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לָתֵת לְךָ זֶרַע כְּאָמְרוֹ "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית יב:ז), לֹא אָמַר שֶׁיִּהְיֶה לְךָ אוֹתוֹ הַזֶּרַע מִמֶּנִּי:

אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה. אוּלַי קִנְאַת הַיָּרֵךְ תְּעוֹרֵר הַכֹּחַ לִפְעֻלּוֹתָיו וְיִתְחַזֵּק לְהַשִּׂיג הַזֶּרַע (מגילה יג).

לְקוֹל שָׂרָי. נָטָה לְבָבוֹ שֶׁיִּהְיֶה דַּעְתָּהּ אֲמִתִּי, לְפִיכָךְ קִבֵּל דְּבָרֶיהָ לֹא לְהִתְעַנֵּג בְּמִשְׁגַּל הָאִשָּׁה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל