וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

פסוק זה פותח בלשון הרגילה שבה מוסר ה׳ דבר אל משה, והוא מבוא לפרשת הנזיר הבאה. אין בו תוכן עצמאי, אלא סימן לפתיחת עניין חדש. חזרת הכתוב על ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״ מפרידה בין פרשת הסוטה הקודמת לבין פרשת הנזיר, ומדגישה שכל ציווי מקורו בדיבור ה׳ אל משה, שהוא מוסר אותו הלאה אל בני ישראל.