וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃

משה מזכיר את תוצאת חטא המרגלים: ויחר אף ה׳ ביום ההוא וישבע לאמר. אונקלוס מתרגם שתקף רוגזו של ה׳ באותו יום ונשבע לומר. הפסוק פותח את תיאור השבועה שנשבע ה׳ לאחר חטא המרגלים, שבה נגזר על אותו הדור שלא ייכנס לארץ. אין כאן ריבוי מפרשים, והפשט ברור: חרון האף האלוקי הביא לשבועה חמורה. משה מזכיר זאת כדי להמחיש לבני גד וראובן את חומרת התוצאה שעלולה לבוא אם יחזרו על מעשה אבותיהם. תיאור השבועה שיבוא בפסוקים הבאים משמש אזהרה חריפה: כשם שהמרגלים גרמו לגזרה של ארבעים שנה ולמות דור שלם, כך עלולה בקשתם להביא אסון על כלל ישראל.