וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת־פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת־קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָעֵדָ֑ה בַּאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּהְי֖וּ לְנֵֽס׃

הכתוב מתאר כיצד פתחה הארץ את פיה ובלעה את דתן ואבירם ואת קורח, במות העדה, כאשר אכלה האש את מאתיים וחמישים איש, ויהיו לנס. רש״י מבאר ש״ויהיו לנס״ פירושו לאות ולזיכרון, כדי שלא יקרב עוד איש זר לחלוק על הכהונה. אבן עזרא מבאר ש״ויהיו לנס״ הוא כמו ״ויהיו לאות לבני ישראל״. הפסוק מזכיר את סוף מרד קורח ועדתו כדוגמה מוחשית לפורענות הבאה על החולקים, וקושר את הזיכרון למניין בני ראובן שממנו יצאו דתן ואבירם. כך משמש הסיפור כתמרור אזהרה נצחי לדורות הבאים על חומרת המחלוקת ועל ערעור סמכות הכהונה, ומדגיש את המסר החינוכי שבמניין.