בְּמִדְבַּר כ״ג · כ׳

הִנֵּ֥ה בָרֵ֖ךְ לָקָ֑חְתִּי וּבֵרֵ֖ךְ וְלֹ֥א אֲשִׁיבֶֽנָּה׃

במילים פשוטות

בלעם אומר: הנה ברך לקחתי, וברך ולא אשיבנה. רש״י מבאר את הדברים כתשובה לבלק ששאל ״מה דיבר ה׳״: קיבלתי ממנו לברך אותם, והוא בירך ואני לא אשיב את ברכתו. עוד מבאר רש״י ש״וברך״ הוא כמו ״ובירך״, לפי גזרת הרי״ש. אבן עזרא מבאר ש״הנה ברך לקחתי״ הוא שם הפועל, ו״וברך״ פועל עבר, והטעם שה׳ בירך ברכה ואין בלעם יכול להשיבה. הפסוק מבהיר לבלק את המצב לאשורו: בלעם קיבל מה׳ שליחות לברך, וברכה שכבר יצאה מפי ה׳ אינה ניתנת לביטול. אין בכוחו של בלעם - וממילא אף לא של בלק - להפוך את הברכה לקללה. הצהרה זו סוגרת את הדלת בפני כל ניסיון נוסף: משבירך ה׳ את ישראל, הברכה קיימת ועומדת לעד, ובלעם רק מוסר אותה הלאה בלא יכולת לשנותה.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

הנה ברך לקחתי. אַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי "מַה דִּבֶּר ה'?", קִבַּלְתִּי מִמֶּנּוּ לְבָרֵךְ אוֹתָם:

וברך ולא אשיבנה. הוּא בֵּרֵךְ אוֹתָם וַאֲנִי לֹא אָשִׁיב אֶת בִּרְכָתוֹ:

וברך. כְּמוֹ וּבִרֵּךְ, וְכֵן הִיא גִזְרַת רֵי"ש, כְּמוֹ (תהלים ע"ד) "אוֹיֵב חֵרֵף" כְּמוֹ חִרֵּף, וְכֵן (שם מ') "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ" - הַמְהַלֵּל וּמְבָרֵךְ אֶת הַגּוֹזֵל וְאוֹמֵר אַל תִּירָא כִּי לֹא תֵעָנֵשׁ, שָׁלוֹם יִהְיֶה לְךָ, מַרְגִּיז הוּא לְהַקָּבָּ"ה; וְאֵין לוֹמַר ברך שֵׁם דָּבָר, שֶׁאִם כֵּן הָיָה נָקוּד בְּפַתָּ"ח קָטָן וְטַעְמוֹ לְמַעְלָה, אֲבָל לְפִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן פִּעֵל, הוּא נָקוּד קָמָץ קָטָן וְטַעְמוֹ לְמַטָּה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

הָא בִּרְכָן קַבֵּילִית וַאֲבָרֵכִינֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל וְלָא אָתֵב בִּרְכְּתִי מִינֵיה

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

הנה ברך לקחתי. שם הפועל כמו שם:

וברך. פועל עבר והטעם והשם ברך ברכה ולא אשיבנה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

הנה ברך לקחתי - הנה לקחתי לברך אותם היום, כבר [גזר] לברכם והוא ברך אותם כבר ואותה הברכה לא אשיבנה. וּבֵרֵךְ לשעבר. כמו: חרף עושהו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

וברך ולא אשיבנה למה שהרי לא הביט און ביעקב.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

הִנֵּה בָרֵךְ לָקַחְתִּי וּבֵרֵךְ וְגוֹ׳. לְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בְּפָסוּק (במדבר כ״ג:ה׳) ״וַיָּשֶׂם ה׳ דָּבָר בְּפִי בִלְעָם״ שֶׁעָשָׂה בְּפִיו דָּבָר רוּחָנִי שֶׁיַּפְסִיק בֵּין פִּיו לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַמְּדַבֶּרֶת, וְהוּא מַה שֶׁכִּוְּנוּ רַזַ״ל בְּמַאֲמָרָם (ילקוט שמעוני) דָּבָר - מַלְאָךְ. אֶלָּא שֶׁהֵם נָתְנוּ טַעַם הַדָּבָר כְּדֵי לְמָנְעוֹ מִלְּקַלֵּל וּשְׁנֵי הַטְּעָמִים צוֹדְקִים, וּכְפִי זֶה נִתְכַּוֵּן בְּמַאֲמַר הִנֵּה בָּרֵךְ לָקַחְתִּי שֶׁהִרְגִּישׁ בְּמַה שֶׁנִּתּוֹסֵף בְּפִיו וּבִלְשׁוֹנוֹ שֶׁיִּקְרָא בָּרֵךְ. וְעוֹד ״וּבֵרֵךְ״ כִּי לֹא שָׂם הַדָּבָר בְּפִיו וְנִשְׁאַר הַדָּבָר לִרְצוֹנוֹ שֶׁל בִּלְעָם אֶלָּא ״וּבֵרֵךְ״, פֵּרוּשׁ, מַכְרִיחוֹ לְבָרֵךְ, וַהֲגַם שֶׁהוּא אֵינוֹ חָפֵץ וּלְהָשִׁיבָהּ אֵינוֹ יָכוֹל, וְהוּא אָמְרוֹ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה פֵּרוּשׁ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל