וַיָּ֤קׇם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃

בלעם קם בבוקר, חובש את אתונו והולך עם שרי מואב. רש״י מבאר ש״ויחבוש את אתונו״ מלמד שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו, ואמר הקדוש ברוך הוא: רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר ״וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו״. אבן עזרא מבאר ש״ויחבוש״ הוא בציווי. זריזותו של בלעם לחבוש בעצמו את אתונו, מתוך שנאה לישראל, מנוגדת לזריזות אברהם שקם לעקדה מתוך אהבת ה׳. אף שגם אברהם השכים וחבש, מניעיהם הפוכים לחלוטין. השוואה זו חושפת את ההבדל בין הצדיק לרשע: אותה פעולה עצמה, אך מתוך שנאה מול אהבה. יציאת בלעם לדרך תעורר את חרון ה׳ בפסוק הבא.