בְּמִדְבַּר כ״ב · י״ד

וְקָמוּ רַבְרְבֵי מוֹאָב וַאֲתוֹ לְוָת בָּלָק וַאֲמָרוּ סָרֵיב בִּלְעָם לְמֵיתֵי עִמָנָא

וטעם הלוך עמנו. ממקומו:

הלך עמנו - כי לא נחשבנו בעיניו.

מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ. חֲשָׁדוּהוּ בְּשַׁקְרָן וְתָלוּ הַדָּבָר בּוֹ שֶׁהוּא לֹא נִתְמַלְּאוּ עֵינָיו בְּשִׁעוּר כָּבוֹד זֶה, וְאוּלַי כִּי לְפִי שֶׁאָמַר לָהֶם שֶׁיְּשִׁיבֵם דָּבָר תֵּכֶף שֶׁיְּדַבֵּר ה׳ אֵלָיו בַּלַּיְלָה וְלֹא עָשָׂה כֵן עַד הַבֹּקֶר, אָמְרוּ, אֵין זֶה כִּי אִם דִּבְרֵי עַצְמוֹ. אוֹ אֶפְשָׁר כִּי מֻחְזָק הָיָה אֲשֶׁר פִּיו דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינוֹ יְמִין וְגוֹ׳: