בְּמִדְבַּר י״ט · ה׳

וְשָׂרַ֥ף אֶת־הַפָּרָ֖ה לְעֵינָ֑יו אֶת־עֹרָ֤הּ וְאֶת־בְּשָׂרָהּ֙ וְאֶת־דָּמָ֔הּ עַל־פִּרְשָׁ֖הּ יִשְׂרֹֽף׃

במילים פשוטות

לאחר ההזאה שורפים את הפרה כולה לעיני הכהן: עורה, בשרה, דמה ופרשה - הכל נשרף יחד. אבן עזרא מדייק בלשון ״לעיניו״ שהשורף אינו הכהן עצמו, אלא אדם אחר שורף והכהן הוא העד הרואה את השרפה. רשב״ם מבאר ש״לעיניו״ מוסב על אלעזר, שהשרפה נעשית לנוכח עיניו. ייחוד הפרה בכך שגם דמה נשרף עמה, ולא נזרק על המזבח כשאר הקרבנות, מדגיש שאין זו עבודת מזבח רגילה אלא הכנת אפר לטהרה. אונקלוס מתרגם את כל פרטי השרפה כפשוטם.
מבוסס על אבן עזרא, רשב״ם, אונקלוס · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְיוֹקֵד יָת תּוֹרְתָא לְעֵינוֹהִי יָת מַשְׁכַּהּ וְיָת בִּשְׂרַהּ וְיָת דְמַהּ עַל אָכְלַהּ יוֹקֵיד

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ושרף את הפרה. השורף והעד לעיניו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

לעיניו - של אלעזר (לאהרן).

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ושרף את הפרה לעיניו אחר שורף ואלעזר רואה היינו לענין סגן.

את ערה לרבות שער שלה.

ואת בשרה לרבות העצמות.

ואת דמה לרבות הקרניים והטלפיים.

על פרשה עם פרשה דוגמא ראשו על כרעיו ועל קרבו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עוֹרָהּ. הִפְסִיק בְּמַאֲמַר ״לְעֵינָיו״ בֵּין זִכְרוֹן הַפָּרָה לְזִכְרוֹן פְּרָטֶיהָ שֶׁהֵם עוֹרָהּ וְגוֹ׳, יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ מַה שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת פָּרָה (פ״ד), וּכְתָבוֹ רַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק ד׳ מֵהִלְכוֹת פָּרָה אֲדֻמָּה, שֶׁמִּצְוַת שְׂרֵפָתָהּ שְׁלֵמָה, וְאִם הִפְשִׁיטָהּ וְנִתְּחָהּ וְשָׂרַף כֻּלָּהּ כְּשֵׁרָה, עַד כָּאן. לָזֶה הִבְדִּיל הַכָּתוּב בַּמַּעֲשֶׂה הַמֻּבְחָר וְאָמַר וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה, פֵּרוּשׁ, כֻּלָּהּ יַחַד, וַאֲפִלּוּ עָבַר וְהִפְשִׁיטָהּ וְכוּ׳ וְעָשָׂה עוֹרָהּ לְבַד וּבְשָׂרָהּ לְבַד וּפִרְשָׁהּ לְבַד גַּם כֵּן לֹא הִפְסִיד, וְהוּא מַאֲמַר ״אֶת עוֹרָהּ וְאֶת״ וְגוֹ׳.

עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. חָזַר לוֹמַר יִשְׂרֹף פַּעַם שְׁנִיָּה, וְלֹא הִסְפִּיק בְּמַה שֶׁאָמַר בַּתְּחִלָּה ״וְשָׂרַף״, לְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי כִּי הַכָּתוּב יְדַבֵּר בִּשְׁנֵֵי סוּגִים: הָאֶחָד שְׂרֵפַת הַפָּרָה שְׁלֵמָה, וְהַשֵּׁנִי אַחַר שֶׁהוּפְשְׁטָה וְנִתְנַתְּחָה, לָזֶה אָמַר יִשְׂרֹף כְּנֶגֶד חֲלוּקָּה שְׁנִיָּה. עוֹד יִתְבָּאֵר עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ בְּתוֹסֶפְתָּא דְּפָרָה (פרק ב) וּכְתָבוֹ רַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק ד׳ מֵהִלְכוֹת פָּרָה אֲדֻמָּה וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: פָּקַע מֵעוֹרָהּ וְכוּ׳ אֲפִלּוּ מִשְּׂעָרָהּ כַּזַּיִת יַחְזִיר, וְאִם לֹא הֶחְזִיר פְּסוּלָה, עַד כָּאן, וְהוּא מַאֲמַר יִשְׂרֹף פַּעַם שְׁנִיָּה לוֹמַר שֶׁהֲגַם שֶׁפָּקַע יַחְזִיר וְיִשְׂרֹף לְעִכּוּבָא.

מקור: ספריא · נחלת הכלל