וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

הפסוק פותח יחידה חדשה בדיבור אל משה בלבד: ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״. אבן עזרא עומד על כך שכאן מדבר ה׳ אל משה ולא אל אהרן, כפי שהיה בפסוקים הקודמים, וטעם הדבר הוא שעניין תרומת מעשר מן המעשר לאהרן נאמר עתה. כלומר, מכיוון שמדובר במצווה המחייבת את הלויים לתת חלק לכהנים, הופנה הדיבור למשה שילמד את הלויים. הפסוק משמש מעבר בין דיני מתנות הכהונה והלויה לבין דין ״מעשר מן המעשר״ שיבוא מיד. השינוי בנמען הדיבור אינו מקרי אלא מלמד על תוכן ההמשך, שבו יצטוו הלויים להפריש תרומה מן המעשר שקיבלו ולתתה לכהנים. כך נשמר האיזון בין הכהונה ללויה.