בְּמִדְבַּר ט״ז · ט׳

ולעמד לפני העדה. לָשִׁיר עַל הַדּוּכָן:

הַזְעֵר לְכוֹן אֲרֵי אַפְרֵשׁ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל יָתְכוֹן מִכְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל לְקֳרָבָא יָתְכוֹן קֳדָמוֹהִי לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא דַיְיָ וּלְמֵקַם קֳדָם כְּנִשְׁתָּא לְשַׁמָשׁוּתְהוֹן

המעט. הדבר מעט הוא אצלכם:

לפני העדה לשרתם. בהביאם את עולותיהם ואת זבחיהם:

הַמְעַט מִכֶּם וְגוֹ׳. ״לָכֶם״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״מִכֶּם״, לְפִי שֶׁמְּדַבֵּר עַל הַמֶּרֶד וְהַמַּעַל הַיּוֹצֵא מִכֶּם. וְכִי דָּבָר מוּעָט וְקָטָן הוּא מֶרֶד כָּזֶה, שְׁמִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ אֵיזוֹ מִנּוּי יְעַרְעֵר עַל שֶׁלֹּא נָתְנוּ לוֹ עוֹד מִנּוּי גָּדוֹל מִזֶּה? וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּדַבֵּר כְּלַפֵּי הַמִּעוּט, שֶׁהַלְּוִיִּם הַמְעַטִּים מִכָּל הַשְּׁבָטִים, ״כִּי הִבְדִּיל ה׳ אֶתְכֶם״ וְגוֹ׳ וְהַיְנוּ לַעֲבוֹדַת אָרוֹן הַמְּכַלֶּה בָּכֶם, ״וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה״ וְתִסְתַּכְּנוּ בְּיוֹתֵר, כִּי כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב בְּיוֹתֵר אֶל אֲרוֹן בְּרִית ה׳ מְסֻכָּן בְּיוֹתֵר. ״וְאַהֲרֹן מַה הוּא״, כִּי לְעוֹלָם הָיָה עָנָו בְּיוֹתֵר וְאֵינוֹ מַחְשִׁיב אֶת עַצְמוֹ לִכְלוּם, עַל כֵּן הוּא מִתְקַיֵּם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָרוֹב אֶל ה׳ בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (סנהדרין יד.): הָוֵי קָבֵל וְקַיָּם. אֲבָל כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ בְּעֶרְכּוֹ בְּגֶדֶר הָעֲנָוָה, אֵינוֹ מִתְקַיֵּם אִם יָבֹא לִפְנֵי ה׳ בְּלֵב גַּס.