בְּמִדְבַּר ט״ז · כ״ג

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

במילים פשוטות

ה׳ מדבר אל משה לאמר. כלי יקר מבאר את המשך הדברים: דבר אל העדה לאמר היעלו מסביב למשכן קורח, כלומר מעולם לא עלה על לב ה׳ להעניש את כל העדה, כי אדרבה יודע הוא שלא נתפתו לקורח; ומה שאמר ״היבדלו״ היה כדי שיוכלו הצדיקים להתפלל. כך הפסוק פותח את מענה ה׳ לתפילת משה ואהרן. הביאור מלמד שהציווי הקודם ״היבדלו״ לא נועד להשמדת העדה כולה, אלא לפתוח פתח לתפילת הצדיקים. עתה, לאחר שהתפללו משה ואהרן, מבהיר ה׳ שכוונתו מכוונת רק אל קורח, דתן ואבירם, ומצווה על העדה להתרחק ממשכנם. כך העונש ממוקד בחוטאים בלבד, והעדה ניצלת בזכות תפילת מנהיגיה.
מבוסס על כלי יקר · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח. מֵעוֹלָם לֹא עָלָה עַל לִבִּי לְהַעֲנִישׁ כָּל הָעֵדָה, כִּי אַדְרַבָּה יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא נִתְפַּתּוּ לְקֹרַח. וּמַה שֶׁאָמַרְתִּי ״הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה״ - עַל כָּל יִשְׂרָאֵל אָמַרְתִּי כֵן, שֶׁיִּבָּדְלוּ מִתּוֹךְ עֲדַת קֹרַח. וּרְאָיָה לָזֶה, מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר מִתְּחִלָּה: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר״, מַהוּ ״לֵאמֹר״, לְמִי יֹאמְרוּ כֵן, אֶלָּא שֶׁרָצָה ה׳ שֶׁיֹּאמְרוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל ״הִבָּדְלוּ״. וּמֹשֶׁה לֹא הֵבִין דִּבְרֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי מִלַּת ״לֵאמֹר״ הוּא מַאֲמַר הַתּוֹרָה עַל שֵׁם סוֹפוֹ, אֲבָל לְמַטָּה נֶאֱמַר: ״הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה״ וְגוֹ׳, כִּי שָׁם נֶאֱמַר: ״וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה״ וְגוֹ׳, כִּי שָׁם נִקְהֲלוּ בֶּאֱמֶת עֲלֵיהֶם, עַל כֵּן אָמַר לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן: ״הֵרֹמּוּ״, לְשׁוֹן רוֹמְמוּת הַשַּׁיָּךְ לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן כְּפִי מַדְרֵגָתָם, וְכָאן אָמַר: ״הִבָּדְלוּ״, כִּי לְכָל יִשְׂרָאֵל אָמַר כֵּן, כִּי אֵין לְשׁוֹן רוֹמְמוּת שַׁיָּךְ בְּכָל הָעֵדָה כָּאָמוּר. וּמֹשֶׁה לֹא הֵבִין זֶה מֵחִלּוּק הַלָּשׁוֹן, כִּי לֹא שָׁמַע עֲדַיִן מֵאֲמַר ״הֵרֹמּוּ״. וּרְאָיָה לִדְבָרֵינוּ שֶׁ״הֵרֹמּוּ״ אֵינוֹ לְשׁוֹן הַבְדָּלָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר אַחַר כָּךְ ״וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה״, שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁלֹּא הָיוּ בֵּינֵיהֶם, וּמַהוּ שֶׁאָמַר ״הֵרֹמּוּ״, אֶלָּא שֶׁהוּא לְשׁוֹן רוֹמְמוּת, כִּי כֻּלָּם יֵרְדוּ שְׁאוֹלָה וְלָכֶם תִּשָּׁאֵר הַגְּדֻלָּה וְהָרוֹמְמוּת כִּי תִּהְיוּ לְעַם עָצוּם כְּדֵי לְקַיֵּם הַשְּׁבוּעָה. וְקָרוֹב לְפֵרוּשׁ זֶה כָּתַב הָרַמְבַּ״ן בְּשֵׁם ר״ח, וּמִשָּׁם תִּרְאֶה מַה שֶׁהוֹסַפְתִּי מִשֶּׁלִּי עַל דְּבָרָיו כִּי בָּהֶם יְתוֹרְצוּ הַרְבֵּה סְפֵקוֹת.

מקור: ספריא · נחלת הכלל