בְּמִדְבַּר ט״ז · כ״ב

אל אלהי הרוחת. יוֹדֵעַ מַחֲשָׁבוֹת; אֵין מִדָּתְךָ כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁסָּרְחָה עָלָיו מִקְצָת מְדִינָה, אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הַחוֹטֵא, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּא כוֹעֵס נִפְרָע מִכֻּלָּם, אֲבָל אַתָּה, לְפָנֶיךָ גְלוּיוֹת כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיוֹדֵעַ אַתָּה מִי הַחוֹטֵא (שם):

האיש אחד. הוּא הַחוֹטֵא וְאַתָּה עַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף; אָמַר הַקָּבָּ"ה, יָפֶה אֲמַרְתֶּם, אֲנִי יוֹדֵעַ וּמוֹדִיעַ מִי חָטָא וּמִי לֹא חָטָא (שם):

וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן וַאֲמָרוּ אֵל אֱלָהָא רוּחַיָא לְכָל בִּשְׂרָא גַבְרָא חָד יֵיחוֹב וְעַל כָּל כְּנִשְׁתָּא יְהֵי רוּגְזָא

ויפלו על פניהם. להתפלל:

וטעם אל. מורה שיש לו כח לכלותם כרגע והוא אלהי הרוחות והטעם פי' אל כי יוכל לכלותם כי הרוחות בידו הם:

האיש אחד יחטא. הוא קרח שהקהיל על משה ועל אהרן כל העדה וי"א כי טעם אלהי הרוחות כי בידו כח לחפש הרוחות כי הוא אלהיהם והוא ידע כי האחד שהוא קרח חטא לבדו וגם אם החטיא אחרים. והנכון בעיני כי טעם הבדלו מתוך העדה הזאת הם קרח וכל עדתו ואש יצאה ואכלתם וכלתם כרגע:

אלהי הרוחות - אתה מכיר רוחות ולבות שאר העם שלא פשעו.

אלהי הרוחת לכל בשר יודע רוח של כל אחד ואחד מהם, אמר לו הקב״‎ה יפה אמרת יודע אני מי חטא ומי לא חטא דבר אל העדה לאמר וגו'.

האיש אחד יחטא הה״‎א קמוצה ללמדך כי אין בכך תמיה, כי כן דרכו של אדם לחטוא. אבל התמיה מועל כל העדה תקצוף.

וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת וְגוֹ׳. אָמַר שֵׁם אֵל, לְצַד שֶׁרָאָה הִתְעוֹרְרוּת תִּגְבּוֹרֶת הַדִּינִים, הִזְכִּיר חֶסֶד אֵל לְמַתֵּק הַדִּינִים.

וְאָמְרוֹ אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר, טָעַן טַעֲנָה הַנִּשְׁמַעַת לִפְנֵי הַבּוֹרֵא, כִּי ה׳ חָפֵץ שֶׁכָּל הָרוּחוֹת יְקַבְּלוּ אֱלֹהוּתוֹ עֲלֵיהֶם בְּעוֹדָם בַּבָּשָׂר בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְהוּא אָמְרוֹ אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת, פֵּרוּשׁ, הָרוּחוֹת הוּא לְשׁוֹן מַחְשָׁבָה וְרָצוֹן, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (יחזקאל כ:לב) ״הָעוֹלָה עַל רוּחֲכֶם״. וְאִם כֵּן, הֲגַם שֶׁהַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְכַלּוֹתָם כְּרֶגַע הוּא מִשְׁפַּט אֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי הַטַּעַם לְמַעְלָה, עִם כָּל זֶה לְפִי הַנִּרְאֶה בַּמַּעֲשֶׂה הוּא שֶׁאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף, שֶׁאֵין כָּל הָעֵדָה בְּחֵטְא זֶה וְאַתָּה מֵמִית כֻּלָּן, וּמֵעַתָּה חָס וְשָׁלוֹם הָרוּחַ תְּמָאֵן בֶּאֱלֹהוּת כָּזֶה.

עוֹד נִתְכַּוֵּן לְדַבֵּר לְפָנָיו דִּבְרֵי רִצּוּי הַמִּתְקַבֵּל לְפָנָיו, עַל פִּי מַה שֶׁקָּדַם לוֹ בִּידִיעַת הַדְרָגַת הַחֵפֶץ שֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא. הָאֶחָד הוּא שֶׁבַח וְהַלֵּל אֲשֶׁר יִתְּנוּ לוֹ צְבָא מַעְלָה, לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ שֶׁבַח וְהַלֵּל אֲשֶׁר יִתְּנוּ לוֹ נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים מִשְּׁנֵי אוֹצְרוֹת הַחַיִּים: אוֹצָר אֶחָד שֶׁל נְשָׁמוֹת שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּאוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁעֲלֵיהֶם אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יבמות סב.) ״עַד שֶׁיִּכְלוּ נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף״, וְאוֹצָר שֵׁנִי שֶׁל נְשָׁמוֹת שֶׁכְּבָר בָּאוּ לָעוֹלָם הַזֶּה וְחָזְרוּ וְנִתְּנוּ בְּאוֹצַר הַחַיִּים, וְכֻלָּם נוֹתְנִים שִׁיר וְשֶׁבַח וְהוֹדָאָה לַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ בְּסוֹד (משלי ט״ז:ד׳) ״כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ״. לְמַעְלָה מֵהֶם הַשִּׁיר וְהַשֶּׁבַח הָעוֹלֶה מֵהַנְּשָׁמוֹת אֲשֶׁר הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲשֶׁר הֵם תּוֹךְ הַבָּשָׂר וְהוּא מוֹנְעָם מֵהַכִּיר ה׳, וְהֵם מִתְעַצְּמִים לֶאֱהֹב ה׳ וּלְשַׁבְּחוֹ וּלְהוֹדוֹת לְמַאֲמָרוֹ. זֶה עֶלְיוֹן וְחָשׁוּק אֵצֶל הַבּוֹרֵא לְמַעְלָה מֵהַכֹּל, וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָרִים הַדְּבָרִים בְּהַרְחָבָה בְּסֵפֶר הַזֹּהַר גַּם בְּדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה.

וְלָזֶה נִתְחַכֵּם מֹשֶׁה וְרִצָּה ה׳ בַּדָּבָר שֶׁהוּא חָפֵץ בּוֹ, וְאָמַר אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר, שֶׁאַתָּה חָפֵץ שֶׁאֱלֹהוּתְךָ תִּהְיֶה לָרוּחוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵם בַּבָּשָׂר, וְאִם אַתָּה מְמִיתָם אַתָּה חָסֵר רָצוֹן זֶה, וְאֵין נָכוֹן לְהַגְבִּיר הַדִּינִים שֶׁיְּסוֹבְבוּ הֶפְסֵד קַבָּלַת אֱלֹהוּתְךָ לָרוּחוֹת שֶׁבַּבָּשָׂר שֶׁהוּא רוּם תַּכְלִית חֶשְׁקְךָ.

וְאָמַר ״הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא״, לוֹמַר שֶׁכְּפִי הַדִּין אֵין לָהֶם חִיּוּב, כִּי כֻלָּן לֹא חָטְאוּ לְחַיְּבָם, אֶלָּא אַתָּה בָּא עֲלֵיהֶם בְּקֶצֶף שֶׁהוּא תִּגְבֹּרֶת הַדִּין, וְהוּא אָמְרוֹ ״תִּקְצֹף״.

הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא. אָמַר לְשׁוֹן עָתִיד, לְצַד שֶׁעֲדַיִן לֹא חָטָא חֵטְא שֶׁחַיָּב עָלָיו מִיתָה שֶׁהִיא הַהַקְרָבָה, כִּי עַד עַתָּה לֹא עָשָׂה אֶלָּא לִגְלוּג, וְאִם הָיָה חוֹזֵר בּוֹ אֵין עָלָיו חִיּוּב.