בְּמִדְבַּר י״ב · ד׳

פתאם. נִגְלָה עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם וְהֵם טְמֵאִין בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, וְהָיוּ צוֹעֲקִים "מַיִם מַיִם" לְהוֹדִיעָם שֶׁיָּפֶה עָשָׂה מֹשֶׁה שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הָאִשָּׁה, מֵאַחַר שֶׁנִּגְלֵית עָלָיו שְׁכִינָה תָּדִיר וְאֵין עֵת קְבוּעָה לַדִּבּוּר (עי' ילקוט):

צאו שלשתכם. מַגִּיד שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן נִקְרְאוּ בְדִבּוּר אֶחָד מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לוֹמַר וְלָאֹזֶן לִשְׁמֹעַ (ספרי):

וַאֲמַר יְיָ בִּתְכֵּף לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּלְמִרְיָם פּוּקוּ תְלָתֵיכוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָקוּ תְּלָתֵיהוֹן

פתאום. המ"ם נוסף כמ"ם שלשום והוא מגזרת פתי דבר שלא עלה על לב:

צאו שלשתכם ויצאו שלשתם. כל אחד מאהלו והנה דרך כלל ואחר כן פרט וירד ה' בעמוד ענן ויקרא אהרן ומרים ומשה שומע:

אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם - הִנֵּה מֹשֶׁה לֹא הָיָה עִמָּהֶם, אֲבָל הַנְּבוּאָה בָּאָה לִשְׁלָשְׁתָּן כְּאֶחָד. וְטַעַם פִּתְאֹם - שֶׁלֹּא הָיוּ בָּעֵת הַהִיא נוֹתְנִים לִבָּם וּמִתְכַּוְּנִים לִנְבוּאָה, וְלִכְבוֹד מֹשֶׁה בָּאָה לָהֶם מִבְּלִי הַזְמָנָה לַדָּבָר, כִּי "פִּתְאוֹם" עַל דַּעַת הַמְפָרְשִׁים - דָּבָר שֶׁלֹּא עָלָה עַל לֵב, מִגִּזְרַת פֶּתִי. וְאָמַר הַכָּתוּב זֶה בַּעֲבוּר אַהֲרֹן וּמִרְיָם, כִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רָאוּי לִנְבוּאָה בְּכָל עֵת, וְדַעְתּוֹ נְכוֹנָה לְדָבְקָה בַּשֵּׁם הַנִּכְבָּד בְּכָל שָׁעָה, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (שבת פז) בְּטַעַם פְּרִישָׁתוֹ מִן הָאִשָּׁה. אֲבָל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר י״ב:ד׳) אָמַר "בִּתְכֵיף", וְהַטַּעַם כִּי כַּאֲשֶׁר הָיוּ נִדְבָּרִים בְּמֹשֶׁה, עוֹד הַדָּבָר בְּפִיהֶם נֶאֱמַר לָהֶם: ״צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם״, לֹא אִחֵר לָהֶם כְּלָל. וּ"פִתְאוֹם" עִנְיַן מְהִירוּת הוּא, וְכֵן ״וָאֶקּוֹב נָוֵהוּ פִּתְאוֹם״ (איוב ה ג), ״אֲשֶׁר פִּתְאוֹם לְפֶתַע״ (ישעיהו ל יג), ״בְּפֶתַע פִּתְאוֹם״ (במדבר ו׳:ט׳) - כְּפוּלֵי הַטַּעַם לְהַפְלָגָה, כְּמוֹ ״כִּמְעַט קָט״ (יחזקאל טז מז), ״הַרְבֵּה מְאֹד״ (בראשית טו א), וְכֵן ״בִּמְאֹד מְאֹד״ (שם יז ב) וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וּ״פְתָאִים״ הֵם הַנִּמְהָרִים בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין לָהֶם עִיּוּן בַּדָּבָר וְלֹא עֵצָה כְּלָל, כְּמוֹ ״וַעֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה״ (איוב ה יג), וְכֵן ״פֶּתַע יִשָּׁבֵר״ (משלי ו טו), ״וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה״ (במדבר ל״ה:כ״ב) - "בִּתְכֵיף", וְהוּא כְּמוֹ פֶּתִי מִלְּשׁוֹן פִּתְאוֹם. וְטַעַם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם - כִּי רָצָה שֶׁיִּהְיֶה מֹשֶׁה שָׁם וְיִרְאֶה בְּקִנְאַת הַשֵּׁם לִכְבוֹדוֹ, וְיִהְיֶה מָצוּי לָהֶם שֶׁלֹּא יִמְחוֹל הַשֵּׁם לָהֶם רַק עַל יָדוֹ, כַּאֲשֶׁר יִתְחַנְּנוּ אֵלָיו וְיִתְרַצֶּה לָהֶם. וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם - שֶׁיֹּאמַר שִׁבְחוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו:

פתאם - בשעה שהיו מדברים במשה ולא היתה שעה רגילה לדבר עמהם, אלא לגעור בהם מפני משה ולחלוק לו כבוד.

ויאמר ה׳‎ פתאם שלא יאמרו משה קבל עלינו לפני המקום.

אֶל מֹשֶׁה וְגוֹ׳. טַעַם קְרִיאַת מֹשֶׁה, לְדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ילקוט שמעוני) שֶׁאָמְרוּ שֶׁהָיוּ טְמֵאִים, קָרָא לְמֹשֶׁה כְּדֵי לְהַכִּיר תּוֹלְדוֹת הַפְּרִישָׁה שֶׁפֵּרַשׁ מֹשֶׁה, שֶׁנִּמְצָא מוּכָן לִדְבַר ה׳ אֵלָיו בְּאֵין מוֹנֵעַ, אֲשֶׁר לֹא כֵן הֵם שֶׁקְּרָאָם ה׳ וְלֹא יָכְלוּ לָצֵאת. וּלְפִי הַפְּשָׁט כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן מֹשֶׁה לְהִתְפַּלֵּל עַל מִרְיָם. עוֹד טַעַם קְרִיאַת מֹשֶׁה לְצַד שֶׁנִּתְכַּוֵּן ה׳ לְגַלּוֹת לָהֶם תֵּכֶף וּמִיָּד בְּסֵדֶר הַקְּרִיאָה כִּי גָּדוֹל מֹשֶׁה מֵהֶם מִמַּה שֶׁהִקְדִּימוֹ לָהֶם בַּקְּרִיאָה וְהִשְׁמִיעָם הַדָּבָר, וּבָזֶה יַרְגִּישׁוּ סְתִירָה לְמַחְשַׁבְתָּם שֶׁאָמְרוּ ״הֲרַק בְּמֹשֶׁה הֲלֹא גַּם בָּנוּ״ וְגוֹ׳: