בְּמִדְבַּר י״ב · ג׳

ענו. שָׁפָל וְסַבְלָן:

וְגַבְרָא משֶׁה עִנְוְתָן לַחֲדָא מִכֹּל אֱנָשָׁא דִי עַל אַפֵי אַרְעָא

ענו מאד. במשקל שלו והטעם שלא בקש גדולה על אחיו:

וְטַעַם וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד - לְהַגִּיד כִּי הַשֵּׁם קִנֵּא לוֹ בַּעֲבוּר עַנְוְתָנוּתוֹ, כִּי הוּא לֹא יַעֲנֶה עַל רִיב לְעוֹלָם, אַף אִם יָדַע. וְר״א מְפָרֵשׁ לֵאמֹר כִּי הוּא לֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה עַל שׁוּם אָדָם, וְלֹא יִתְגָּאֶה בְּמַעֲלָתוֹ כְּלָל, אַף כִּי עַל אֶחָיו, וְהֵם חוֹטְאִים שֶׁמְּדַבְּרִים עָלָיו חִנָּם. אֲבָל בְּסִפְרֵי (בהעלתך ק) רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אַף בְּפָנָיו שֶׁל מֹשֶׁה דִּבְּרוּ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשְׁמַע ה' וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד״, אֶלָּא שֶׁכָּבַשׁ מֹשֶׁה עַל הַדָּבָר. יַזְכִּיר עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁסָּבַל וְלֹא עָנָם, וְהַשֵּׁם קִנֵּא לוֹ:

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו. הוֹדִיעַ הַכָּתוּב זוֹ כָּאן, לְפִי מַה שֶׁכָּתַבְנוּ שֶׁדִּבְּרוּ בְּפָנָיו נָתַן הַכָּתוּב טַעַם שֶׁהֻצְרַךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיָן, מִטַּעַם כִּי הָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד וּלְצַד עַנְוְתָנוּתוֹ נִמְנַע מִלְּהָשִׁיב לָהֶם הַתְּשׁוּבָה הַמִּתְחַיֶּבֶת לָבֹא בָּעִנְיָן כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַהֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה לִשְׁאָר נְבִיאִים. וְדִקְדֵּק לוֹמַר מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, לְהַחְלִיט מְנִיעַת הַתְּשׁוּבָה מִמֶּנּוּ בָּעִנְיָן, כִּי אָדָם שֶׁבְּדַעְתּוֹ הוּא לְמַטָּה חָס וְשָׁלוֹם מִכָּל אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, אֵיךְ יְשֻׁעַר חָס וְשָׁלוֹם שֶׁיֹּאמַר תְּשׁוּבָה שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנָּה שֶׁהוּא גָּדוֹל מִכָּל הַנְּבִיאִים. וְלָזֶה בָּא מַאֲמָר מֵה׳ וְהֵשִׁיבָם פִּתְאוֹם. לְצַד שֶׁאִנּוּ (לשון אונאה) מֹשֶׁה בִּדְבָרִים, וּכְתִיב (עמוס ז:ז-ח) ״הִנֵּה ה׳ נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ״, וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (ילקוט) פִּתְאוֹם - סָמוּךְ לְזִיקָה וְכוּ׳: