הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהֹוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהֹוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃

הבשר עודנו בין שיניהם טרם ייכרת, ואף ה׳ חרה בעם, ויך ה׳ בעם מכה רבה מאוד. רש״י מבאר ש״טרם ייכרת״ כתרגומו עד לא פסק, ולפי דרש נוסף אינו מספיק לפוסקו בשיניו עד שנשמתו יוצאת. אבן עזרא מבאר ש״מכה רבה״ הוא דבר - מגפה. העונש בא בעודם אוכלים: המתאווים מוכים במגפה, ותאוותם עצמה הופכת למקור מיתתם. הכתוב מדגיש את המידה כנגד מידה - הבשר שחמדו ובכו עליו נעשה סיבת מותם, כתוצאת מריים בה׳.