עָמוֹס ז׳ · א׳

כה הראני. פורענות שהיה רוצה להביא גובאי:

כְּדֵין אֲחְזְיַנִי יְיָ אֱלֹהִים וְהָא בִּרְיַת גוֹבֵי בַּאֲוַל צִמוּחַ לָקִישׁ וְהָא צִמוּחַ דַעֲדַק בָּתַר דְאִתְגְזִיזַת שִׁחֲתָא דְמַלְכָּא:

כה - אמר רבי משה: כי יוצר כמו חבור, וכמוהו לפי דעתו יוצר עמל עלי חוק. והנכון: שהוא כמשמעו.

וגובי - תרגום ארבה.

והנה - ראה שהשם היה יוצר ארבה.

הלקש - העשב העולה ברדת המלקוש והנה לקש נגזז לצורך בהמות המלך, קודם עלות הקנה.

כה הראני. במראה הנבואה:

יוצר גובי. שבורא ארבה בתחלת צמיחת העשב המאוחר:

והנה לקש. נדמה לי כאלו אחר שנגזז ונקצר העשב למאכל בהמות המלך הצמיחה וגדלה הלקש הוא עשב המאוחר:

יוצר. בורא:

גובי. ארבה כי ויעל הארבה (שמות ט׳) ת״א גובא, וכן כגוב גובי (נחום ג׳):

הלקש. כן יקרא העשב המאוחר כמו שנקרא מטר המאוחר בשם מלקוש:

גזי. מל׳ גזיזה וקצירה:

כה הראני ה', כבר אמר למעלה (סי' ד') שה' העניש אותם בחמשה מיני עונשים כדי שישובו בתשובה והם לא שבו אל ה', ושלשה עונשים הראשונים היו ע"י רעב שהביא עליהם ושנים האחרונים היו ע"י דבר וחרב, ואחר שבכל אלה לא שבו היה מדת הדין מתוחה כנגדן לכלותם, כמש"ש לכן זאת אעשה לך ישראל וכו' וכמו שפרשתי שם, וספר פה איך הראהו ה' את העונשים יוצאים מכח אל הפועל, ונצטיירו בציורים שונים במחזה הנבואה, ותחלה הראהו ה' עונשי הרעב, שחשב למעלה שהיה תחלה מניעת הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר ואח"כ היה שדפון וירקון ולבסוף בא הגזם שהוא מכת הארבה שהיה המכה האחרונה בגזרת הרעב. הראהו ה' והנה יוצר גובי, שהוא הארבה, בתחלת עלות הלקש, הלקש הוא המטר המאוחר הנקרא מלקוש, והתבואה הגדלה על ידי המלקוש נקראת לקש, וראה שכאשר התחיל הלקש לעלות ולגדל יצר ה' את הארבה להשחית את התבואה הגדלה, וספר שהלקש בא אחר גזי המלך, אחר העת שגוזזים את צאן המלך שהוא באמצע הקיץ, אז גדל הלקש, כי נתאחרה התבואה בעת ההיא מפני עצירת גשמים, ואז בא הארבה: