עָמוֹס ז׳ · ב׳

בתחלת עלות הלקש. ל' מלקוש שהתבואה עולה בקנה שלה:

וִיהֵא כַּד שֵׁיצֵי לְמֵיכַל יַת עִסְבָּא דְאַרְעָא וַאֲמָרֵית קַבֵּל בָּעוּתִי יְיָ אֱלֹהִים שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבֵי שְׁאָרָא דְיַעֲקֹב מַן יְקוּם וְיִבְעֵי עַל חַטָאֵיהוֹן אֲרֵי מְטַלְטְלִין אִנוּן:

והיה אם כלה - זה הארבה לאכל את עשב הארץ, נמות ברעב. וטעם כלה בעבור גזי, כדרך ירד כמטר על גז שהוא לשון גזיזה.

ה' סלח נא - עתה לעון יעקב.

ומלת יקום - מהפעלים העומדים בעצמם, ולא מן היוצאים על אחר. והטעם: מי יעמד ומי יוכל לקום מפני הצרה הזאת ומי ישרת בעבור אחר, וככה הוא מי יקום כי קטן הוא, מסבול זאת הרעה.

והיה אם כלה לאכול. כי ראה במראה הנבואה כאלו הארבה אכל כל העשב וכאשר כלה לאכול את הכל הבין אז שהמקום מייעד להביא הארבה לכלות הכל:

ואמר. אמרתי בתפלה לה׳ סלח נא עון ישראל ולא תענשם בהבאת הארבה כי מי יקום את יעקב לעמוד על עמדו לכלכלו ברעב כי הוא קטן ואין בו כח ויכולת לכלכל את עצמו למצוא די ספוקו וכל העכו״ם שונאים אותו ולא יאבו לכלכלו וימות א״כ ברעב:

והיה אם כלה, כאשר ראיתי בנבואה כי קרוב הדבר שכלה לאכול את עשב הארץ, ושעוד מעט לא ישאיר מאומה, ואומר ה' סלח נא אז בקש שה' יסלח עונם ועי"כ תבוטל הגזרה כי עבר אדם עבירה הפעם ראשונה ושניה ושלישית מוחלין לו, וזה היה העונש השלישי, ובאר הטעם כי מי יקום יעקב, ור"ל שלא יהיה לו תקומה מפני הרעב, אחר כי קטן הוא, וכן שא"א שיקום ויתחזק במע"ט אחר שקטן הוא במדרגתו: