הַזְּבָחִ֨ים וּמִנְחָ֜ה הִֽגַּשְׁתֶּם־לִ֧י בַמִּדְבָּ֛ר אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃

הֲנִכְסַת קוּדְשִׁין וְקוּרְבָּנִין קְרַבְתּוּן קֳדָמַי בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין בֵּית יִשְׂרָאֵל:

הזבחים - יראה בדרך הפשט כי ה"א הזבחים ה"א התימה והנה הטעם שלא הגישו. וקדמונינו זכרונם לברכה אמרו: כי הלוים הקריבו ואם היא קבלה קבלנו, כי על דרך הפשט לא הקריבו, והמפרש כי כבש אחד בבקר ואחד בערב לא יגיע לאחד מכם שוה פרוטה, אין לו טעם כי השם לא צוה להקריב יותר והנה עולת תמיד עשו ישראל בהר סיני חמשים יום והיו ישראל בישוב, כי באחד בניסן בשנה השנית הוקם המשכן ובחדש השני בעשרים לחדש נסעו מסיני הרי נ' יום וכל זמן שהיו בסיני היו בישוב, ויין היה להם בעמדם במדבר סיני כמו שנה, והיה להם יין נסך ואחר כך נסעו והוליכו יין עמהם, עד שתעבר יום הכיפורים כי כן כתוב בפרשת אחרי מות, ויעש כאשר צוה ה' את משה ובאו לארץ ערבה ושוחה ואין מרעה לצאנם ואין להם יין, רק בשנת הארבעים שללו המדיינים ואמוריים וככה בבאם אל קדש ביישוב בשנת המ' שללו המדיינים וקנו בהמות. והנה על דרך סברא לא הקריבו ואין טענה מחשבון ארבעים יום, כי יום אחד בשנה חשוב שנה והנה הטעם כאשר הולכתי אתכם במדבר שנים רבות לא הגשתם לי עולות, רק צויתי אתכם לעשות משפט וכן כי חסד חפצתי ולא זבח. וכן בירמיה הוא אומר: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים על דברי עולה וזבח.

והנה טעם ויגל כמים - שלא יפסק כדרך ויהי כנהר שלומך:

הזבחים. ר״ל וכי הכל תלוי בזבחים וכי הגשתם לפני במדבר זבחים ומנחות בכל ימי משך מ׳ שנה שהלכתם בו הלא באותן הימים לא עשו אלא פסח אחד וגם עולות לא קרבו כן ארז״ל וכאומר וכי לא הייתי אז מרוצה לכם בזולת הקרבנות:

הגשתם. ענין הקרבה:

הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר, מביא ראיה מעת היותם במדבר ארבעים שנה, שלא היה להם אז בהמות הרבה לקרבנות ויינות לנסכים ועקר עבודתם היה מה שעשו משפט וצדקה. כמ"ש צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל: