תלמוד בבלי - מסכת בבא בתרא · דף ק״ג עמוד א

גמרא מ"ט אין אדם כו' כשנים ושלשה מקומות. לכאורה הוא כשמואל ולא כרב בב"מ (קי"ח) ויש לחלק:

ר"ש ד"ה פחות מיכן. ונפקא לן בת"כ כו' ת"ל שדהו. פי' הק"א דמשמע כל הנקרא ע"ש שדהו. ואולי יל"פ משום דהוה מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות:

ר"ש ד"ה כשני מקומות. כשתי שדות. כצ"ל:

ר"ש ד"ה טרשין שאמרו. וה"ה לנקעים מלאים מים דל"ח לזריעה כו'. משמע דבראויין לזריעה אפילו ביותר מד' קבין נמדדין ולא כן כ' הטור בסי' רי"ח ובשו"ע שם מיסתם לה סתומי וגם האחרונים שתקו בזה. גם מש"כ בהגהת רמ"א והם גבוהים ג' ומשמע דקאי על שא"ר לזריעה תמוה דז"א כמבואר להדיא בטור:

ר"ש ד"ה בעי רחב"א. אם רובן של ד' קבין דהיינו ט' כו'. כאן שייכא ההגה' שבגליון בשם רש"ל:

בא"ד ולפ"ח של ריו"ח רובע לכ"ס בעינן כמו שכל כו'. כצ"ל:

תד"ה ואמאי. דלכ"ע לווה ופודה וגואל לחצאין. כצ"ל:

אי הכי פחות מכאן נמי. ואם תאמר מעיקרא נמי ליקשי ליה בסלעין גופיה דלאו בני זריעה נינהו. וי"ל דמעיקרא הוה משמע ליה איפכא, דסלעין דומיא דנקעים דבני זריעה נינהו.

אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים ושלשה מקומות. קשיא לי, דהא אמר רב בפרק הבית והעליה (ב"מ קיח, א) גבי בית הבד שהוא בנוי בסלע וגנת אחר על גביו ונפחת, כמה נפחת רב אמר ברובה ושמואל אמר בארבעה, רב אמר ברובה אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה. ויש לי לומר, דבא לכתחלה לקנות שאני. אי נמי י"ל, דרב מפרש לה למתניתין דהכא (בקנקנים) [בנקעים] מלאים מים, כההיא דהמקדיש שדהו וכאתקפינהו דרבינא דאתקיף והא דומיא דסלעים קתני.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן והוא שנבלעין ברובה של שדה. פירש הראב"ד ז"ל, דר' חייא לא פליגא אדרב עוקבא, אלא כמוסיף על דבריו הוא, דהא והא בעינן. והרב אלפסי ז"ל נראה שסובר כן, שהביא בהלכות דברי רב עוקבא.

אין נמדדין עמה. לפי חשבון הכתוב בפרשה וליכא למימר אין נמדדין עמה דלא קדשי כלל דהא תנן בשלהי המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא דף עא.) המקדיש את השדה הקדיש את כולן אפי' בור וגת כ"ש סלעים ונקעים כפ"ה ועוד דא"כ מאי הוי פריך בתר הכי והתניא שדה כו' התם ודאי קדשי לפי שמקדישו בפירוש אבל הכא שאין מקדיש בפירוש לא קדשי כלל:

ואמאי ליקדשו באפי נפשייהו. פי' הרשב"ם כמקדיש שתי שדות שיכול לפדות זה בלא זה ואין נראה לר"י דא"כ אפי' בשדה אחד יכול לפדות חציו לפי חשבון בית זרע חומר שעורים דבשדה אחוזה אמר בפ"ק דקדושין (דף כא. ושם) דלכ"ע פודה וגואל לחצאין ולא פליגי התם ר"ש ורבנן אלא (בשדה מקנה) ולא כמו שפ"ה בפ' (המקדיש) שדהו (ערכין דף כח) דפליגי בשדה אחוזה ונראה לר"י דה"פ וליקדשו באפי נפשייהו כלומר היכי אמרת דלפי שהן נחשבים בפני עצמן אין נמדדין עמה ליקדשו אע"ג דהן נחשבין באפי נפשייהו:

אי הכי אפי' פחות מכאן נמי. לשון אי הכי מגומגם דמשמע דאי לאו דאוקימנא בנקעין מלאים מים הוה אתי שפיר והא מסלעים לעולם איכא למיפרך שאינן ראוין לזריעה דהשתא נמי פריך מינייהו מדאיצטריך לשנויי שידרי דארעא מיקרו ומיהו בכמה מקומות מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר ועוד אומר ר"י דמעיקרא לא ס"ד דבעינן שיהא ראוי לזריעה אלא אפי' לא יהא ראוי לזריעה קדושה לפי חשבון בית זרע חומר שעורים ומשום הכי הוה אתי שפיר דפחות מכאן הוי הכל שדה אחת וגבוהין עשרה או עמוקין י' חשובין בפני עצמן אבל השתא דקאמר דבעינן ראוי לזריעה אפי' פחות מכאן נמי:

כי קתני נמי דומיא דסלעים אפחות מכאן. אע"פ שדוחק עצמו לומר כן אפחות מכאן מכל מקום שפיר קאמר לעיל דיקא נמי דמשמע טפי דאגבוהים עשרה קתני דומיא דסלעים דהא ברישא הוא דקתני סלעים ונקעים: