לקראת מכת בכורות ציווה ה' את ישראל לקחת שה לכל בית, לשחטו בארבעה עשר בניסן, ולתת מדמו על המשקוף ועל שתי המזוזות. בליל הפסח יעברו על הבתים, ״וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם״. הם אכלו את הפסח צלי אש, עם מצות ומרורים, ״מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים... בְּחִפָּזוֹן״. ה' ציווה לזכור את היום הזה ״לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם״.
בחצות הלילה, לאחר מכת בכורות, קרא פרעה למשה ואהרן בלילה ואמר ״קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי״. המצרים דחקו בעם למהר לצאת, ובני ישראל שאלו ממצרים כלי כסף וזהב ושמלות. הבצק לא הספיק להחמיץ, ואפו אותו עוגות מצות.
״וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף״, וגם ערב רב עלה אתם. מושב בני ישראל במצרים היה ארבע מאות ושלושים שנה. ה' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש. כך יצא עם שלם מעבדות לחירות, ומאורע זה הפך לאירוע המכונן של האומה.
יציאת מצרים היא סיפור החירות המכונן של עם ישראל, ומקור לזיכרון הדורות בליל הסדר. היא מטמיעה ערך יסוד: זכירת העבדות מחייבת רגישות לחירותו ולכבודו של כל אדם.