ברפידים בא עֲמָלֵק ונלחם עם ישראל. משה אמר אל יְהוֹשֻׁעַ ״בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי״. יהושע עשה כאשר אמר לו משה, ומשה, אהרן וחור עלו אל ראש הגבעה.
״וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק״. כאשר כבדו ידי משה, לקחו אבן ושמו תחתיו, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, ״וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ״. יהושע החליש את עמלק ואת עמו לפי חרב.
ה' אמר למשה ״כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם״. משה בנה מזבח וקרא שמו ״ה' נִסִּי״. מלחמת עמלק, שהתנפל על החלשים והנחשלים, הפכה בתנ״ך לסמל האויב שיש לזכור.
מלחמת עמלק מלמדת שכוח הנשק לבדו אינו מכריע: ידי משה הנשואות אל על מבטאות תפילה וכיוון. הזיכרון של עמלק, שהתקיף את הנחשלים, מטמיע דחייה מוסרית של אכזריות.