לאחר המבול היו כל בני האדם ״שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים״. בנוסעם מקדם מצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. אמרו איש אל רעהו ״הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה״, והלבנה היתה להם לאבן והחמר לחומר. ואז אמרו: ״הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם, פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ״.
ה' ירד לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, ואמר: ״הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת... הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ״.
וכך הפיץ ה' אותם משם על פני כל הארץ, ויחדלו לבנות את העיר. על כן נקרא שמה בָּבֶל, ״כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ״, ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ. הסיפור מסביר בתנ״ך את ריבוי הלשונות והעמים בעולם, ומהווה מעבר אל תולדות משפחת שם ואל אברהם.
סיפור מגדל בבל נקרא כביקורת על גאווה קיבוצית וניסיון ״לעשות שם״ בכוח מאוחד המתעלם מרצון האל. פיזור הלשונות הוא נקודת פתיחה לריבוי התרבותי של האנושות.