תורת נתנאל · חלק ז׳ סימן ט׳

ובאמת ראיות מרדכי ראי' אלימתא היא, וליכא למימר דהתם בהבונה איירי בכתב בעלמא ולא בס"ת. וכמו כן צריכין לומר לדברי ר"ת שהביא האגור (סימן ס"ג) אם לא זיין שעטנ"ז ג"ץ פסולים, וקשה מהאי דשקלי' לגגי' דחי"ת ועשאו שני זייני"ן, אע"ג דלא זיינן בתגין, אלא דר"ת מוקמא לה בכתב בעלמא ולא בס"ת, והא דמשני התם הא דבעי זיונא והא דלא בעי זיונא, ה"ק הא בס"ת דבעי זיונא דהילכתא גמירי להו וכל זמן שלא זיינן לא נגמרה מלאכתן, הא בפנקס בעלמא דלא בעי זיונא, מש"ה אם נתכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן חייב. דמ"מ אנן משום חיוב כתיבה מחייבינן ליה דהוי במשכן, ואצל משכן מלאכת כתיבה מצינו ולא חקיקה, ואם פרידת האות מיקרי חק תוכות אם נטל לגגיה דחי"ת לא להוי ככתיבת שתי אותיות דהא לא כתב אלא חקק וכדאמרינן, ובכתב ע"ג כתב כשאין כתב העליון מתקן כלום לכ"ע לא הוי כתב דאין זה מקרי כתיבה אפילו כותב כן כל היום כולו. ולא דמיא למ"ש הרב בעל מגן אברהם סימן ש"מ (ס"ק י') דכתב גלחות הוי כתב וחייב בכותב שתי אותיות, התם כיון דהוי כתב שלהם למה לא יתחייב, אבל כאן אי נימא דחקיקה תוכות הוי לא יתחייב משום כתיבה. וגדולה מזו כתב הרב מגן אברהם שם דכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות לאו כתב הוא כיון דהוא נלקח מכתב אשורית, וא"כ פשיטא וק"ו הוא אם נטל לגגיה דחי"ת ועשאו שני זייני"ן דכיון דכתב אשורית הוא וכתב אשורית זה מיקרי חקיקה ולא כתיבה דאינו חייב אלא, ש"מ דחק יריכות מקרי וכתיבה הוי, ודו"ק.