תורת נתנאל · חלק ד׳ סימן ח׳

הרי לפניך שגדולי ישראל פסקו כוותן בלי שום פיקפוק, גם המרדכי לדעת הש"ך וב"י, גם בשו"ת פני יהושע (חלק א', יורה דעה סימן א') שחיבר הגאון מוהר"ר יהושע מורו של הש"ך, שתולה שלא בשעת ווסתה אפילו שלא הי' לה מכה כלל פשיטא דאשה זו מותרת דהרי יש לה ווסת קבוע. אלא שבשו"ת שב יעקב סי' מ' שדי ביה נרגא מהמתני' פרק כל היד (נדה דף י"ד) (ע"א) נמצא על שלו או שלה, א"כ לפי מרדכי הנ"ל לדעת הש"ך כיון שי"ל דבא מן הצדדים מחמת מיעוך התשמיש למה יהי' טמא וחייב בקרבן, וליכא לאוקמיה המתניתין באין לה ווסת, ע"ש שהאריך. וחלילה להשוות כל הני גדולי' פוסקים לטועה בדבר משנה, ברם לית כאן קושיא כלל, דמתני' כל היד מיירי בשמשה עמה סמוך לווסתה, וכמ"ש הרמב"ם להדיא בפ"ה מהלכות שגגות (ה"ו), וז"ל, ואם עבר ובא עליה סמוך לוסתה ודימה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם וראתה בשעת תשמיש חייבים בקרבן, ע"ש, ואדרבא מדברי הרמב"ם מוכח כפי' הש"ך, דווקא כששמשה סמוך לווסתה אז אמרינן חזקה אורח בזמנו בא ורוב דמים שאשה רואה מן המקור ולא תלינן במיעוך התשמיש אבל בין ווסת לווסת תולין במיעוך התשמיש, דאשה חזקת טהרה יש לה ורוב נשים אינם רואים בין ווסת לווסת כמ"ש הרשב"א. והא דפריך הש"ס וניחוש דילמא מאכולת היא, הא מתני' בשימוש סמוך לווסתה, א"כ נגד דם מאכולת יש רובא וחזקה, י"ל כמ"ש תוס' (ד"ה וליחוש) בשם ר"ח דפריך אנמצא על שלו, וכיון דלא נמצא על שלה אמאי מטמאין כיון דאיכא הוכחה דלא אתי מגופה, ומסתברא דר"ח פי' בהברייתא אם יש לה ווסת כפי' המרדכי וע"כ צריך לאוקמי לפי' זה המתני' דכל היד בשמשה סמוך לווסתה, משו"ה נאיד מפי' רש"י ומפרש דפריך אימא דם מאכולת קאי על עד שלו, אבל רש"י פי' הברייתא אם יש לה ווסת כפי פירושו ומשו"ה שפיר מפרש דפריך אפי' על עד שלה דלא איירי מתניתין ששמשה סמוך לווסתה להאי פירושא ונכון. כל צדדי התירים הללו אפילו רואה דם ממש בין ווסת לווסת, כיון שהאשה אומרת שיש לה מכה במעיה.