תורת נתנאל · חלק ד׳ סימן ז׳

ואחר כך ראיתי בשו"ת שב יעקב סימן מ', וז"ל, ואהני מה דיש לה וסת קבוע לסמוך שלא בשעת ווסתה על מכתה אפי' אין וודאי שמכתה מוציאה דם, וה"ה בנדון דידן שהיה לה קצת כאב במקום הכליות ובמי רגלים נמצא הרבה חול, והרופא אמר שבאין הטיפות ע"י היזק של חול יש לצדד להקל שלא בשעת ווסתה. גם בתשובת אמונת שמואל סי' א' היקל ברואה מחמת תשמיש אם יש לה ווסת קבוע אפילו אין לה מכה, רק בצירוף מה שאומרות הנשים הפקחות שלפעמים מחמת ארס דם ווסת מתקלקלין הצדדים, מכ"ש שיש לסמוך בנדון דידן ע"ד רופא מומחה כנזכר בשאלה. רק בש"ך ס"ק ך' החמיר וכתב שאין להקל בזה רק שלא להחזיק ברואה מחמת תשמיש שאין לה תקנה כלל דמשום עגונה הקילו אבל מ"מ צריכה שבעה נקיים ובזה אין לסמוך אמרדכי. מיהו בנ"ד אם באנו לטמא כל הטיפי דם שנמצאת הוי נמי א"א לספור ז' נקיים והוי ממש א"א לטהר, ובפרט הב"ח מתיר בכל ענין כדהביא הש"ך. גם הביא הב"ח בשו"ת סוף סימן פ"ה, וז"ל, ואצ"ל היכא דלא אפשר בבדיקה כגון שאין רואה מחמת תשמיש אלא בלא תשמיש רואה בין ווסת לווסת דפשיטא וכו' אעפ"י שאין מכתה מוציאה דם, וכן אנו עושים מעשים בכל יום פה ק"ק קראקא ואין בזה נדנוד וספק כלל, עכ"ל (שב יעקב).