תורת נתנאל · חלק ל״ה סימן ו׳

עוד יש להביא ראיה דמה שאמר ריש לקיש ל"ש לאלתר ולאחר עשרה ימים קאי אחתימה ולא אנתינה, ממה שכתבו תוס' בד"ה שמא פייס, ואסקי שמא פייס דהכא ודפרק כל הגט שמא פייס וביטל ואמר גט שנתתי בטל, ואיירי הכא כגון שאמר לחתום מכאן עד עשרה ימים או לאלתר והם לא חתמו עד עשרה ימים ובשעת החתימה לא היה הבעל שם ולהכי חיישינן שמא פייס וביטל שליחתם דשלא מדעתו חתמו, אבל אם צוה לחתום לאחר עשרה ימים כשר דאפילו ביטל הא קייל"ן כרב נחמן דאמר בריש השולח חוזר ומגרש בו, עכ"ל. והנה עדיין חל עלינו לבאר, דלכאורה הקושיא במקומה עומדת, דמלשון משמע החתימה לבד צוה לעדים אבל באחר עשרה הוא בעצמו נתן, וא"כ אף דביטל הגט הא קייל"ן דחוזר ומגרש בו. ואין לומר דאיירי דצוה ליתן ע"י שליח ולא הוא בעצמו נתן אף שהלשון אינו משמע כן מתוס', הא ליתא, חדא שתוס' בעצמם כתבו לעיל דף י"ז (ע"ב) ד"ה עד שעת נתינה וכו' בסוף דבריהם וא"ת נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול הא אית ליה קלא, וי"ל דלא שייך קלא אית ליה אלא כשמגרש ע"י שליח אבל נכתב ביום ונחתם בלילה יש לחוש שימסור לה בעצמו בצנעה לחפות עליה כו', וא"כ אי מתני' איירי ע"י שליח הא אית ליה קלא ואמאי פסול לרבנן. ועוד דלקמן גבי האי דאמר לעשרה כתבו גט לאשתי וכו' ואתא לקמיה ריב"ל ואמר כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, ומקשינן עלי' והאמר ריש לקיש לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר אבל מכאן עד עשרה ימים לא, ואי איתא דר"ל איירי במצוה לעדים והם עכבוהו ונתנו לה שלא מדעתו ואקשינן עליה והאמר ריש לקיש, דלמא עובדא כי הוי בשנתנו לה מדעת הבעל דסתמא דמלתא הכי הוי, אם לא תדחה דהקושיא היה בשנתנוהו שלא מדעת הבעל ונודע אצל המקשן, וזה דוחק, וכך הקשה בחידושי הרשב"א על פי' זה.