תורת נתנאל · חלק ג׳ סימן י׳

ברם מ"ש הרב אב"ד שבאיזה יום ששופעת הרבה יותר משאר ימים תתחיל למנות ימי הנידה כמנין הימים שהיתה רגילה לראות כשהיתה לה ווסת, לערך ה' או ו' או ז' ימים, ואח"כ תספור ז' ימים אחרים במקום ימי ליבונה ותוכל לטבול לבעלה, וכן תנהוג כל ימיה כל חדש וחדש לעונה בינונית, ומטבילה עד זמן עונה בינונית כל דמיה שתראה תולה במכתה מספק ספיקא, ובזה אזדא טענות של תוס' וטענות של הרשב"א, עכ"ל. (ו)השבתי לו, חדא דא"כ ה"ל לתוס' והרשב"א לומר האי סברא, וכ"ת דתוס' והרשב"א מיירי שבכל פעם מוצאה דם בשוה לא יום יותר מחבירו ראשון, קשה מאוד להבין. ועוד מה הקשה הרשב"א במשמרת הבית על הרא"ה שהקשה א"כ לא תטמא לעולם, וז"ל, ואם זו קושיא בא ונקשה לתנא דברייתא רשב"ג ורבי דמטהרין במכה וכו', עכ"ל, ומה קושיא דלמא הברייתא מיירי שלפעמים מוצאת דם הרבה יותר, ועוד מי הוא זה ואיזה הוא דיכול לכוין ולשער ברבות הדם ולשער כל יום כמה ערך השעור של דם המכה, והדבר קשה מאוד. והשיב לי דמה נעשה כיון דאית לן להתיר אשה זו לבעלה וכדי שלא תתעגן, ובשביל הטעם שלא תטמא יש לנו להמציא יום אחד שתהא טמאה, ומש"ה יש לנו לברר יום זה שמרובה בדמים, וה"ה דתוכל לברור יום אחר כגון דיארע לה כאב דדים תתחיל למנות ממנו. ומתוס' אין ראיה דתוס' מיירי אם היה לה ווסת קבוע ותוכל לחוש לעונה של הווסת, עכ"ד. ואף שסברא זו קלוש וחלוש, אפ"ה כבר הורה זקן ונוכל לסמוך עליו.