תורת נתנאל · חלק כ״ז סימן י׳

יען המחמיר שבכל הפוסקים הוא דעת הרב בית יוסף בתשובה, דפסק אפילו בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה. ותמוהין דבריו, א"כ חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ונלע"ד דעוד יש להבין אמאי לא פריך נמי למ"ד סימנין דרבנן האיך מהדרינן חמור כו', וליכא למימר דבסימן מובהק לכו"ע הוי דאורייתא וא"כ איכא לאוקמי חמור בסימן מובהק, זה אינו, דא"כ האיך רצה הש"ס בבבא מציעא לפשוט מהאי דחמור דסימנין דאורייתא דלמא מיירי בסימן מובהק, אלא ודאי הש"ס ס"ל דסתמא מיירי קרא בסימני אמצעים, דאי בסימנים מובהק פשיטא. וכ"ת דלא חיישי לשאלה, זה אכתי לא אסיק אדעתיה הש"ס עד בסמוך. והנראה בזה, דלהאי מ"ד איכא לדחוי' דוודאי לענין ממון הוי סימנין דאורייתא לכ"ע, ולא ילפינן איסורא מממונא אפילו מדאורייתא, כדאיתא בריש קידושין דף ג' (ע"ב) ובכתובות דף מ"ו (ע"ב), וכן הקשה גליון תוס' בספר אסיפות זקנים בבבא מציעא על הא דקאמר נפ"מ לאהדורי גט אשה, ע"ש. אמנם די"ל דמ"ד סימנין דאורייתא ס"ל ילפינן איסורא מממונא דהא יליף לה מה דמהדרינן חמור בסימני אוכף, והיינו דלא קמשני הכא לא בעידי אוכף, משום דהכא קאי למ"ד סימנין. דאורייתא והוא יליף מהא דסימנין דאורייתא מהאי דחמור בסימני אוכף, אבל למ"ד סימנין דרבנן מודה דגבי ממון הוי סימנין דאורייתא, ומפני זה לא יכול לפרוך מחמור בסימני אוכף, והאבעיא בב"מ קאי נמי לענין ממון ופשיט שפיר.