תורת נתנאל · חלק כ״ה סימן י״ד

ולמען הראותו אהבתי אמרתי להודיע לו מה שחדשתי כבר זה זמן רב על שינוי הנוסחאות ביבמות ובבא מציעא, וראיתי שגם רם מעלתו פלפל בזה, ואודיע סברתי בזה. ומתחלה אבאר הסוגיא דב"מ, ואומר אני שיש שינוי גדול בין קושיית חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן, ובין קושית הא דתניא מצאו קשור בכיס כו', והשינוי הוא שקושית חמור בסימני אוכף הוא סובבת על צירה ואדלעיל קאי, להחזיק מה שרצה לפשוט לו הבעיא דסימנים דרבנן. והוא כיון דמהדרינן חמור ע"י אוכף אם כן מכלל דלא חיישינן לשאלה, ואם כן מדוע לא מהני סימני כליו, אלא ודאי דסימנין דרבנן, ואז באמת לא דרשינן קרא בסימני אוכף כ"א בעידי אוכף, אבל אי חיישינן לשאלה גם עידי אוכף לא מהני. אבל קושיא שניה דמקשה מהא דתניא מצאו קשור בכיס היא קושיא בפנ"ע, דמצאו קשור מאי הוה ניחוש לשאלה, אבל ודאי לא תשוב על צירה עליון להוכיח על ידי זה דסימנים דרבנן, דודאי מהך ברייתא גופא כי היכא דמוכח דלא חיישינן לשאלה ה"נ מוכח דסימנים דאורייתא, דהרי התוספות ד"ה מצאו וכו' וא"ת ולוכח מהכא דסימנין דאורייתא וכו', וי"ל דמצי לאוקמי כגון שאותו עצמו שאבדו מצאו ומכיר הכיס בטביעות עין כו'. וכתב מהרש"א ז"ל על דבריהם דהיינו לפום הסברא דסימנין לאו דאורייתא, אבל לפום סוגיא דשמעתין דפריך וניחוש לשאלה היינו על כרחך לפום מה דס"ד דסימנין דאורייתא, ואית לן לפרושי כפשטא שמצאו אחר ויחזירנו לבעל או לשליח, אבל אי מצאו אותו שאבדו לא הוה קשיא ליה נמי ניחוש לשאלה, דאיהו ודאי נאמן שלא השאילו לאחר במגו דלא אבדתיו, עכ"ל מהרש"א. וא"כ שהמקשה הזה שהקשה ניחוש לשאלה על כרחך לא אסיק אדעתיה דמיירי שהוא עצמו מצאו אלא היה סבור כיון דסתמא תניא מיירי במצאו אחר. ואם כן לפי סברתו זאת ממילא מוכח דסימנים דאורייתא, ואיך נוכל לומר סובבת אדלעיל להוכיח דסימנין דרבנן, אלא ודאי קושיא בפנ"ע היא ואין לה שייכות להבעיא דלעיל, ולכך לא ערבינהו עם הקושיא דלעיל קודם ואיבעית אימא, אלא גמרה קושיא הראשונה עם כל תירוצם קודם שהקשה הקושיא שניה, כדי לתת פירוד ביניהם.