תורת נתנאל · חלק כ״ד סימן ה׳

אך רבים קמים עליו לסתור שני עמודי תוך שסומך עליו, באמרם למ"ד סימנים דרבנן איכא למימר דלעולם חיישינן לשאלה, והא דלא תני טביעות עין דסימני כליו איירי אפילו בסימן מובהק דמובהק אין מעידין דחיישינן לשאלה. וזה אין סתירה, דטפי ה"ל לתנא למתני ט"ע דנשמע דחיישינן לשאלה, אבל בסימני כליו לא נשמע דחיישינן לשאלה, דהא איכא לאוקמי מתני' בסימנים בינונים והיינו טעמא דאין מעידין עליו דסימנים לאו דאורייתא אבל סימן מובהק דמובהק מעידין, אלא ש"מ דהתנא באמת לא חייש לשאלה ולהכי תני כליו לדיוקא סימנים הוא דלא מהני אבל ט"ע מהני. וליכא למימר כסברתו דזה פשיטא לתנא דחיישינן לשאלה ולא צריך לאשמועינן דכך הוא סברת המקשה אפילו בכליו דלא מושאלי, זה אינו, דא"כ מאי פריך ביבמות אלמא סימנים לאו דאורייתא ורמינהו, אימא סימנים דאורייתא והאי דאין מעידין דחיישינן לשאלה, ובלא מתני' דפרצוף פנים ה"ל למפרך אברייתא דמצא קשור בכיס ניחוש לשאלה. ומה שאומרים שחששא זו מצד סברא דהא חזינא בכל יום דבני אדם משאילין זה אל זה, זה אינו ענין למתני' שניחוש שזה השאיל כליו לאחר וזה השואל נהרג או נטבע והמשאיל ערק לעלמא זה דבר לא שכיח, ואי לא אשמועינן התנא דאף בגוונא דא ניחוש משום איסור א"א זה לא הוי ידעינן מסברא.