תורת נתנאל · חלק א׳ סימן ט״ו

והילך לשון רמ"א בדרכי משה, מה שכתב בית יוסף דאם המכה במקור עצמו איכא למימר דמטמאה כו', יש לתמוה דהא נתבאר לעיל סי' קפ"ז דאף אם המכה במקור תלינן בה כשידוע שהמכה מוציאה דם, וא"כ למה לא נתלה ג"כ הדם בחתיכות כפשט משמעות דברי הטור ורבינו ירוחם, ואע"ג דקאמר בגמרא ריש פרק המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה כו', נראה דשאני זו שהיה ידוע שנעקר מקורה [ואותן חתיכות היו מן עקירת המקור ולכן היתה] טהורה בכל ענין מאחר שאין דרך ראיה בכך, עכ"ל. ביאור דבריו, מה שהוצרך תרתי טעמים לטהרה, חדא דתלינן במכה, ואידך טעמא דאין דרכה של אשה, דבחדא מנייהו לא סגי, דאי מטעם ראשון לחוד הוי טמאה דהא אין מכתה מוציאה דם, ואי מטעם ב' הא ניחא בחתיכות אבל אם ראתה דם ממש הוי מטמאינן לה דהא דרכה של אשה לראות בכך, אמנם מהך דאין דרכה של אשה לראות בכך חתיכות חתיכות ומסיבה זו נתוודע לנו שיש לה מכה במקור וזה גרמא, ולאחר שנתוודע לנו שיש לה מכה במקור, עם היות שראתה דם ממש כדם נדתה מ"מ טהורה היא דתלינן במכתה כיון דמוציאה דם והיינו דם שבחתיכות, וק"ל.