הנה דברי מעכ"ת האחרונים הם שגגה, במ"ש לדמות לשבת, כוונתו לההיא דהגהת ש"ע א"ח (סי' רמ"ו ס"ג) ואין לו דמיון כלל, דהתם הרי באמת הפקירה אלא אנן אמרינן דלא הפקירה רק להפקיע איסור שבת מעליו ולא לענין אחר, ומש"ה אין אחר יכול לזכות בו, דכיון דהפקר כזה מהני להפקיע איסור מעליו מה"ת לו להפקיר יותר מההכרח, אבל אם לא הפקירה כלל, אין נידון להפקר מחמת אומדנא, דהרי לאינך שיטות דלהפקיע איסור שבת בעי הפקר גמור, אם הבעלים לא ידעו מאיסור שביתת בהמתו פשיטא דאין אחר יכול לזכות בה מכח אומדנא, דרוצה ודאי בהפקירא להנצל מאיסור שבת, ואם הטעם כיון דלא ידע מאיסור לא מהני במה דידעינן באלו ידע היה מפקירה, ה"נ בנ"ד הא לא ידע דיש עליו איסור בכור, כיון דלדעתו כבר מכרה בכסף. ודרך גררא אזכיר מה דנ"ל בכוונת המג"א שם (ס"ק י"א), והאלי' רבה השיג עליו, ונראה דדברי המג"א נכונים, וכוונתו דדוקא לשיטת הר"פ דבעי שיאמר בהדיא דמפקיר רק לשבח אבל בלא"ה הוי הפקר גמור, ולא אמדינן דעתו שלא הפקיר רק להפקיע מעליו האיסור, ומש"ה בהפקר בפירוש ליום השבת, עכ"פ הוי בו ביום הפקר גמור, מש"ה הוצרך הב"י לדחוק דביום השבת אין הגוי מניחו לזכות אבל למה דמסיק הטור דאף בהפקר סתם אמדינן דעתו, ממילא י"ל דגם בשבת אין אחר יכול לזכות דלא הוי הפקר לשום דבר רק להפקעת איסור שבת]:
תשובות רבי עקיבא איגר · חלק ל״ז סימן ד׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.