תשובות רבי עקיבא איגר · חלק רכ״א סימן כ״ד

והרשב"א דקשי' לי' י"ל דסבר דביאת יבום צריכה עדים, ולזה קשי' לי' הכי, דלמא מתני' מיירי בלא ידע מהעדים וא"כ גם אם ירצה לקנותה אינו יכול ואין כאן מצוה' דנימא אגב אונסא דמצוה גמר ומתרצה וממילא האונס קאי בדוכת' והוי גוף הביאה ביאה גרוע שלא בטובתו אף דנתרצה, דהא ליכא דבר אחר שתניע דעתו לכך ואינו מועיל אף דאמר רוצה אני, וכמו תלוה ויהיב דלא מהני רוצה אני, ושפיר הוי רבותא דביאה זו קונה, והנ"י אפשר דס' כדעת היש"ש יבמות דביאה דיבום לא בעי' עדים, או דיאמר דהגמרא ניחא לי' לאוקמי ביותר אף ביש עדים וראה אותם. ואחרי כי כן דמיירי מתני' דגם הוא יודע דאלו רוצה לקנותה בביאה זו קונה אותה, א"כ למאי דמוקי מתני' בתירוצא דנתכוין לאשתו ותקפתו יבמתו, מוכח היטב דינא דהנ"י דאף במתכוין שלא לקנותה קנאה, דהא כאן דידע שיכול לקנותה ומ"מ לא רצה לבוא עליה עד שתקפתו יבמתו, הרי גילה דעתו שאינו רוצה לקנותה. ול"ל דאמרינן דבגוף הקניי' אין דעתו כלל, ואינו חושב בלבו כלל מה תהא עלי', אלא דאין רצונו בביאה אבל אחר שכבר מוכרח לבא עלי' אינו ממאן בקיום המצוה ויהיה לכה"פ בגדר עושה שלא מדעת כלל, אבל לא כמכוין שלא לקנות ולמאן בקיום המצוה דהא מבואר בתוס' הביאם הב"י בא"ח (סי' תע"ה) וז"ל, הא דכפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא מיירי שהיה סבר שזהו חמץ ונמצא שאכל מצה אבל ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול וכפאוהו פרסיים ואכל לא יצא עיי"ש, הרי מבואר דכל שיש מצוה בעשייתו והוא לא רצה בהאי עשיי' ל"א דלענין המצוה הוא בגדר אינו מכוין לעשותה אלא הוא בגדר מכוין שלא לעשות: