תשובות רבי עקיבא איגר · חלק רכ״א סימן כ״ג

גם הא הר"ן לא פשיטא ליה הא מילתא מסברא מלבו כ"א מכח ההוכחה מסוגי' יבמות וא"כ מה דמוכח מוכח ומה דלא מוכח לא מוכח דא"ל דג"ז מוכח דא"כ דבמפרש שלא לקנות ל"ק עדיין קושיית הר"ן במקומו, דמאי מקשה ליתי עשה ולדחי ל"ת, הא במפרש שלא לקנות בהעראה ל"ק עד גמר ביאה ושוב הוי עשה ול"ת, ז"א, דהא בלא"ה צריכים להבין קושי' הר"ן דהא י"ל דפרכת הש"ס דאמאי לא תתייבם, נלמדנו לומר שרוצה לקנות בהעראה, וצ"ל דהוכחת הר"ן אזלא הכי דלמ"ל להש"ס לשנויי גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה לשני גזירה אטו שיבעול סתם ביאה גמורה וישכח לפרש שיקנה בהעראה אבל זהו אינו מן הקושיא אם יהיה הדין דבמפרש שלא לקנות בהעראה דל"ק דלשני גזירה אטו מאן דמפרש כן דאטו בשופטני עסקינן שיפרש דאינו רוצה לקנות דהא באמת אין לו נפקותא במה יקנה אלא דאמרינן כל הבועל סתם כוונתו מסתמא לקנות בחיבת ביאה של הגמר, דמסתמא כוונתו לקנות בדבר החביב לו יותר אבל לא שיקפיד שלא לקנותה בתחלה אלא דממילא הוי כמו בלא דעת כלל אבל לגזור אטו מאן דמפרש זהו לא מסתבר כלל ומש"ה הנימוק"י נמוקו עמו שלא הביא ראיית הר"ן משום דדינא דידיה אפילו במפרש שלא יקנה קונה בע"כ זהו אין לו יסוד וראיה מסוגיא זו דיבמות מיהו זהו אפשר לדחות די"ל דמש"ה לא הביא ראיית הר"ן די"ל דהוא סבר דאיסור בעולת עצמו רק דרבנן דאף דתוס' כתובות (דף ל' ע"א ד"ה א"ב בעולה וכו') כתסו בפשיטות דהוא דאורייתא, מ"מ לדעתי אין זה במוסכם מהראשונים וכמבואר אצלי במק"א (מובא לקמן) וממילא לא קשה מידי קושי' הר"ן, דהא מ"מ לא תהיה רק בעולה דידי' ואין כאן עשה, אלא דמ"מ אינו מחוור, דמ"מ הו"ל להנ"י להוכיח דינו ובאופן אחר, דאם איתא דל"ק עד סוף ביאה א"כ בעידנא דמיעקר לאו דאלמנה אינו מקיים לעשה דיבום, דהיינו בשעת העראה דחייבי לאוין דכהונה ג"כ בהעראה חייבין, כדאיתא יבמות (דף כ"ה ע"א) וכעין זה איתא בתוס' גיטין (דף מ"א ד"ה לישא שפחה בתירוצם א'), ואף דתוס' שם תירצו עוד תרוצים ולא פסיקא להו סברא זו, יראה משום דבזבחים (דף צ"ה ע"ב) הקשו למ"ל קרא דשבירת עצם אסור בעצם שיש בו מוח דל"א דעשה ידחה לל"ת, הא לא הוי בעידנא, והניחו בקושיא, ובפסקי תוס' תירצו דהיכי דא"א לקיים העשה בענין אחר לא בעי בעידנא, ולפ"ז אין קיום לתירוצם הנ"ל בגיטין, דהא גם שם א"א להיות סוף ביאה בלא תחלת ביאה, אבל בנ"ד שפיר יקשה דהא אם ירצה יכול לקנות בהעראה, א"כ אפשר בע"א וצריך להיות בעידנא אע"כ כדכתיבנא דדינא דהנ"י אף במפרש שלא לקנות ועל זה ליכא ראיה באופן שדבר זה יהי' שנוי במחלוקת בין הר"ן והנ"י ויראה. שאפשר לתת טעם לפלוגתתן דבגמרא פ' הבע"י על הא דתנן א' אונס וא' רצון פרכינן האי אונס ה"ד, אילימא כשאנסה נכרי ובא עלי' והאמר רבא אין קשוי אלא לדעת, אלא כגון שנתכוין לאשתו ונתקשה אלי' ותקפתו יבמה ובא עליה והיה קשה לי טובא מאי פרכינן והא אין קישוי וכו' דמה בכך, דלמא מיירי שהכוהו ויסרוהו עד' שהי' מוכרח לקשות עצמו מדעתו ולבא עלי', ואשמעינן אף שיש ריעותא בגוף הביאה שהיתה שלא בטובתו מ"מ קנאה, וחפשתי ומצאתי תה"ל שהרשב"א בחי' הקשה כן, ותירוצו דחוק עיי"ש וניחא לי לפי"מ דמבואר קדושין (דף כ' ע"א) דהא דמהני בקרבן ובגט דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אף אי נימא דדברים שבלב לא הוי דברי' משום דמצוה לשמוע דברי חכמי' והיינו דאף דע"י אונס אומר רוצה אני, מ"מ כיון דאיכא מעשה מצוה אמרי' אגב אונסי' דמצוה גמר ומגרש, וכמו תלוה וזבין זביני' זביני, וא"כ פרכי' שפיר כיון דאין קישוי אלא לדעת, נהי דהי' זה ע"י כפיות ונגישות, מ"מ כיון דא"א לקישוי בלא רצונו הרי כשמקשה עצמו נרצה להם דאף שהי' ע"י אונס, מ"מ כיון דאיכא מצוה דיבום, נימא אגב אונסי' דיבום גמר ונתרצה לבוא עלי', א"כ אין כאן שמץ אונס, ול"צ להשמיענו כזאת דהא מתני' ערוכה היא בערכין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני: