תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קנ״ה סימן י״א

ויש ליישב עפ"י הרשב"א שם שתמה למה בעי רב בלדעת דעת ממש. ואפילו מנין לא סגי. הא כל שהחזירו למקום שנטל כבר קיים והשיב. וי"ל דכל שנטל וידעו בו סבר רב דבעי ההשבה כעין הגזילה. כדי שיצא זה ידי ההשבה. דלפעמים יחשבו הבעלים שזה אחר הוא. אבל שלא לדעת שלא ידעו הבעלים שנגנב. אלא שלפעמים מונים הצאן ומוצאים חסר כיון שלא ידעו שנגנב לא נחשד בו. וכשידעו הבעלים שהוחזר דהיינו שמנו הצאן וידעו שהיא שלימה. יצא הגנב בסתם מידי חשד גניבה. ושמואל סבר לדעת סגי ג"כ במנין. כיון דע"י המנין ידעו שהגנב עשה תשובה והחזיר וכו' ומדייק במתני' ומנו הצאן ונמצאת שלימה. משמע שקודם חזרה הרגישו הבעלים בגניבה וכגון שמנו והיתה חסירה. ועכשיו חזרו ומנו ונמצא' שלימה עיין שם [ובדפוס אזדקר טעיות והעתקתי בתיקון ולפי"ז שפיר מתני' אתיא כרע"ק ולדעת צריך דעת. ובטלה שלא לדעת נמי צריך דעת. והך ומנו הצאן דמתני' קאי בלא ידעו הבעלים הגניבה. רק ע"י מנין שחסר הטלה. ושוב מנו אחר חזרת הגנב והעדר שלימה. לכן מפטר הגנב אף לר"ח במנין לחודיה דל"ש טעמא דנקטה נגרי ברייתא. דנהי דלא ידעו מהגניבה. מ"מ ידעו שלמודה לצאת לחוץ מהעדר ונטרי לה כדנטרו אנשי. אבל היכא דידעו מגניבה ממש. לא סגי במנין דאכתי לא יצא הגנב מחשד דחושבים הבעלים שזה אחר הוא. אך קשה. מאי פריך הש"ס ומי אמר רב הכי. דלמא סבר כרב בחדא דהיינו בלדעת צריך דעת. וכר"ח בחדא בטלה שלא לדעת. ומתני' מתפרשא שפיר דמנין מהני בלא ידעו מהגניבה אבל ידעו מחסרון. וכמ"ש הרשב"א מדקדוק הלשון ונמצאת וכו':