ומ"ש המגן אברהם שם ולא חיישינן לשמא כתב להקדיש ונמלך. נראה לענ"ד דאין הלשון מדוקדק. דהא בזה לא מספיק חילוקו. דל"ש ספרא אזדמן. הא לענין נמלך היינו דבתחילה באמת רצה בכך אלא דאח"כ נמלך וכדמוכח מההיא דפ"ק דבבא מציעא דפרכינן וכי נמלך מאי הוי הא עדיו בחתומיו זכין לו. אלא דבאמת בהקדש דהוי כקנין לא מהני נמלך אלא דבא המג"א לומר דל"ח שהיה כוונתו למסור לזמן שירצה. וכמו דאמרינן בסמפון שיצא מתחת יד המלוה דאמרינן ספרא אתרמי ליה. היינו דחיישינן שעדיין לא גמר בדעתו ליתן הסמפון וכדמוכח לשיטת הרי"ף דבשובר לא בעי מטא לידיה וא"י לחזור ל"ש שמא נמלך בזה מחלק המג"א דבכתב ידו בהקדש ל"ש כן]. וא"כ בנ"ד הוי ככל צוואת שכ"מ שקשורה בירכו דלא מהני. וכ"ז להלכה ולא למעשה עד שיסכימו לזה גדולי בעלי הוראה:
תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קמ״ו סימן י״ב
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.