תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק נ״ד סימן ה׳

ויותר י"ל דמדברי תוס' ראיה להתיר, דהא כתב לל"ק דיבמות מיירי בלא דיימא מעלמא, הרי ס"ל דבלא דיימא ל"ח לאפקרה, גם מהריטב"א ור"י מיגש אין סתירה כלל מדלא מוקמי בדלא דיימא, דקושייתם על אביי דאמר וכי לא מודה דמשמע דבמודה מודה אביי, והא אביי ס"ל ביבמות דגם בלא דיימא חיישינן לאפקרה, מש"ה הוכרחו לומר דמודה דלא זז ממנה, וכן הא דכתב הר"י מיגש דכי לא מודה, היינו מ"מ אומר דנבעלה לו, היינו ג"כ אביי לשיטתיה דס"ל דגם בלא דיימא חיישינן, ולל"ב דיבמות צ"ל דהך עובדא מיירי בדיימא, וא"כ כ"ז לאביי, אבל לדינא י"ל דס"ל להנך רבוואתא ג"כ דל"ח בלא דיימא דפסקינן כרבא לגבי אביי, ולא נשאר רק דעת הרמב"ם, דמסתימת דבריו פ"ג מהלכות יבום משמע דגם בלא דיימא חיישינן, ומדברי הרמב"ם אין סתירה לדעתינו דגם לר"י נגד חששא אפקרה מהני ברי וח"כ דידה, וביותר דהא באמת תמה הה"מ על הרמב"ם מדבריו בהלכות תרומות, והב"ח סי' קנ"ו תירץ דמיירי בתרומה דרבנן, הרי בדרבנן גם להרמב"ם לא חיישינן, א"כ הכא הא דלר"י לא מהני ברי וח"כ, היינו בדרבנן, דהא למד כן משבויה דהוא רק דרבנן, וביותר לדידן דקיי"ל כר"ג אלא דלא תעביד, והוי פחות מאיסור דרבנן בעלמא, דגם בדיעבד אסור, י"ל בזה דלא חיישינן לדאפקרה, כיון דאפילו ידעינן דאפקרה אסורה רק מדרבנן, ודוקא בבא על ארוסתו דאלו ידעינן דאפקרה הוי אסורה מדאורייתא, בזה הוצרך הב"ח להוסיף טעם כיון דלחדא היתירא ולחדא איסורא לא אמרינן מדאפקרה, ואף דיש לחלק, דבתרומה דרבנן שורש האיסור דרבנן, והכא איסור חללה לכהן דאורי', אלא דהחשש הוא דרבנן, זה חמיר יותר, ומוכח כן דעת הב"ש סי' ד' סק"א דבתחילה הביא הב"ח הנ"ל והוסיף דאף למהרי"ו דסבר בדעת הרמב"ם דאף בדרבנן חיישינן, מכל מקום כיון דהרא"ש והרשב"א סבירא להו דל"ח לדאפקרה עבדינן כוותייהו, אח"כ כתב דבפנויה שזינתה עם כשר סגי בחד ר"כ, ולכאורה דבריו סותרים, דלמ"ל ר"כ הא גם בר"פ מדאמרי' מותרת אף דידעינן דאפקרה מכח ברי וח"כ, אע"כ כיון דעיקר איסורו דאורייתא והחששא דרבנן חמיר יותר, אך מכל מקום לא מצינו הכרח וראיה להב"ש, וביותר אף אם נימא דלהרמב"ם גם בכה"ג חיישינן, מ"מ כיון דיש לנו דעת הרא"ש והרשב"א דס"ל דלא חיישינן כלל לדאפקרה ובפרט בלא דיימא, דנראה דהרמב"ם יחידאה בזה לכל הפוסקים דס"ל בפשטא סוגיא דיבמות דאף ללישנא קמא עכ"פ בלא דיימא לא חיישינן, א"כ במלתא דרבנן אף דשורש איסור דאורי' בודאי כדאי הנך רובא דרבוואתא לסמוך להקל, ולזה בידוע, שבא עליה, אף שאיני כדאי, מ"מ נ"ל להקל, וכ"ז בידוע, אבל אם רק עפ"י הודאתו, י"ל לאו מפיו אנו חיין, ומההיא דארוס וארוסתו דאמרינן חדא דקמודה, דמבואר אפילו לר"י מהני הודאתו [ובאמת לא הבנתי הא דנדחקו תוס' כתובות ד"ה ועוד וכו' י"ל דהתם א"ש דאי טעמא דמודה לחודי' וכו' וכ"כ בב"מ וביבמות, והא זהו דחוק קצת, כיון דלפי האמת מהני טעמא הודאה לחוד, עכ"פ שייך לומר דמהני עכ"פ לגבי לכתחילה לא תעביד עובדא, ואמאי לא ניחא להו בפשיטות, דס"ל להש"ס דהאמת דהודאה מהני אף לר"י, ול"ש לומר דתרי טעמי שייכי להדדי, כיון דבאמת טעמא דמודה לחוד והני] אין ראיה, דבאמת תמוה לי, מה מהני קמודה, הא במתני' כתובות (דף כ"ז ע"ב) מעשה דר"ז בן הקצב, אמרינן אין אדם נאמן על עצמו, והיינו דאף דבמה דאמרינן כתובות (דף ל"ו ע"ב) דמעיד בה לא ישאנה דכתב הריטב"א יבמות (דף כ"ה) דאיתא בתוספתא דאם כנס לא יוציא, היינו דבשעה שהעיד הי' עדות מעליא אלא דהחשש כשבא לנשאה דלמא עיניו נתן בה, זהו רק לענין לכתחילה, אבל במתני' דמעיד כשהוא בעלה אין מעיד על עצמו כלל, א"כ תקשי בארוס וארוסתו מה מהני מודה, הא אינו מעיד על עצמו, ומה בין זה לשבויה, ודוחק לחלק בין ארוסה לנשואה, ונאמר דבההיא דר"ז אם היא ארוסתו דמעיד עליה, ולזה הי' נ"ל דהרי תמוה לי במתני' הנ"ל הא חזינן דבתרי ותרי בנשאת ל"א מעידיה והיא אומרת ברי לי דלא תצא, אף דהוי ספיקא דאורייתא והבא עליה באשם תלוי אעפ"כ כיון דהוא והיא אומרים מותרים אנחנו זה לזה לא מפקינן מינייהו וכ"ש בשבויה דמדאורייתא מותרת ורבנן אמרו לדונו בספק דנטמאה דיהיה מהני ברי לשניהם, ובזה ל"ש לחלק כנ"ל דהתם העיד מקודם, דהא התם לאו מדין עדות אתינן עלה, דהא הוי תרי ותרי, ורק מדין ברי וברי אתיכן עלה ויקשה מ"ש משבויה, וזהו תימא לכאורה, ולזה בהכרח צריכים לחלק דבאמת ברי וברי דהבע"ד מהני, אלא דבשבויה חיישינן דאמר בדדמי, דלדעתו ראויה להאמינה ולא לחוש לנטמאה, אלא דהב"ד חוששים לה, מש"ה משקר ואומר דברי לו, וכעין זה כתבו בתוס' גיטין (דף כ"ז ד"ה מעולם לא חתמנו) משא"כ בתרי ותרי מה טעם יש לו להאמינה נגד עדים, ואף בג' אומרים מת דמבלעדו יש ב' עדים, מ"מ מה טעם להאמינה במקום תרי ותרי והוי ברי מעליא, ולפ"ז ניחא ההוא דארוס וארוסתו דלאו מדין עדות אתינן עלה דאין בע"ד מעיד, וגם לא מצינו חילוק דמשמע דאף אם הוא גזלן דמהני קממודה אלא הטעם כיון דהוא ברי מעליא דל"ש בזה בדדמי, מש"ה כיון דהבע"ד אומרים מותרים אנחנו זה לזה ואין לנו ספק מהני, וכיון שכן אינו ראיה לנ"ד דהודאה דנער, די"ל דלא מהני לכהן הבא לנושאה דאין ברי להכהן עצמו, [ובאמת קשה לי דבההיא דפ"ז דיבמות דמדמין ההיא דילדה תאכל בתרומה לדינא דאפקרה, והא י"ל דבתרומה כיון דנוגע רק לעצמה והיא אומרת ידעתי שאני מותר בתרומה מהני כמו בספק דתרי ותרי] אך מ"מ י"ל דמסברא מהני הודאת הנער דהא ר"י למד דינו משבויה והתם מהני עדות ע"א דטהורה היא, ואף דר"י אין דינו רק מכח שבויה דהא לגבי רוב כשרים ליכא ראיה, וע"כ דהקשה לר"ג דעכ"פ ברוב פסולים ליתסר מההיא דשבויה, מ"מ י"ל דלא חמיר משבויה, וגם לדידן דקי"ל כר"ג ברוב פסולים, י"ל דמה דחיישינן לדר"י לכתחילה בר"פ היינו מכח הקושיא דדמי לשבויה, דמה דס"ל לר"ג לחלק דמזנה בודקת ומזנה, בהא לא סמכינן לכתחילה, ובפרט דלענין דינא קילא משבויה, דבשבויה דיעבד תצא, ובזה רק לא עבדינן עובדא, ואם נשאת לא תצא, שפיר י"ל דמהני עדות ע"א, וא"כ הודאתו דנער מהני מכח עדות: