תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק נ״ג סימן י״ד

ועתה נדון לענין עדות העדים דמפשט פשיטא ליה למעכ"ת כיון דידוע בבירור שאינה מבינה לשון הקודש, ושאפילו לשון המורגל הרי את מקודשת אינה מבינה, ואין בזה ספק והוי כנתן לה בשתיקה דלא מהני אלא במדבר עמה בתחלה על עסקי קדושין, וזה ליכא בנ"ד, דמה שמעידים שנטלו מהם תחילה קנין "דאס זיא דיך וואללען האבען אונד ניכט פאן אנאנדער לאססען וואללען' לשון זה אינו רק התקשרות שדוכים כמו שדוכים הנהוג בכתיבת תנאים בקנין לבטחון שתנשא לו, ואינו נקרא עסקי קדושין אלא בשאל לה להתקדש לו, ולדידי זהו ספק עצום, דהמ"ל פ"ג מה"א כתב לספק בכוונת הרשב"א בתשובה אם שידוך הוי כמו מדבר עמה על עסקי קדושין עיי"ש. ובאמת הרשב"א בחידושיו לקדושין בסוגיא דחוששין לסבלונות בקושייתו על רש"י נקט הקושיא דהא בעינן שידבר עמה מענין לענין ובאותו ענין משמע דזהו הי' ניחא דמקרי מדבר עמה על עסקי קדושין, אלא דהקושיא דחוששין לסבלונות, משמע באין עסוקים באותו ענין כדפרכינן ממתני' דאע"ג דשלח סבלונות לאחר מיכן, ולישנא דהרא"ש סתום דנקט הקושיא דהא בעינן מדבר תחילה עמה על עסקי קדושין וכנ"ל, וכל זה שעסוקים באותו ענין אפשר דקושייתו דהא והא ליתא בשידוך בעלמא, או דעיקר הקושיא דהא בעי עסוקים באותו ענין, והרא"ש תירץ דמכל מקום חשש קדושין איכא, משמע דס"ל דהא בעינן מדבר על עסקי קדושין ועסוקים באותו ענין, היינו שיהא ודאי קדושין, אבל מ"מ אפילו בשדיך ואין עסוקים באותו ענין ספק קדושין מיהא הוי, ועיין קרבן נתנאל שהביא בשם מהר"י הלוי בכוונת הרא"ש דדוקא במדבר עמה ע"ע קדושין כיון דהתחיל לדבר מהקדושין הו"ל לקדש מיד, ומדפסק בענין אחר ניכר שחוזר מזה, משא"כ בשדיך גרע יותר, דאין כאן גלוי דעת שחזר עיי"ש, א"כ בנ"ד דהוי שדיך אפילו בנתן לה בשתיקה הוי עכ"פ ספק קדושין, והרי הרמ"א סי' מ"ה חשש להחמיר כשיטת רש"י דבשדיך ונתן סבלונות לאחר מיכן, חיישינן דהסבלוכות עצמן הן קדושין, והיינו ע"כ מטעמא דתירוצא דהרא"ש הנ"ל, או דנימא דמאי דבעינן מדבר עמה על עסקי קדושין ועסוקים באותו ענין היינו בשתיקה ולא נתרצתה לו במפורש, משא"כ בההיא דסבלונות מיירי דשדיך תחילה ונתרצית כמ"ש רש"י, בזה בנתן לה אח"כ בשתיקה הוי ספק קדושין, וכנראה מדברי הב"ש סי' כ"ז סי"ב, דס"ל כן לשיטת רש"י עיי"ש, א"כ ה"נ בנ"ד, ואף דמהרי"ט בתשובה ח"א סי' קל"ח מסתפק אם קשורי תנאים מקרי שדיך, די"ל דלא מקרי שדיך, וכיון דהגבילו זמן מתי יהי' הקדושין עיי"ש, מ"מ בנ"ד שלא הגבילו זמן גרע, ואף אם נימא כמו שעלה בדעתי, וכמדומה שמצאתי אח"כ באיזה מגדולי המפרשים לתרץ קושיית תוס' על רש"י די"ל דסבלונות שאני, שהם דברים שדרך לשלוח החתן להכלה כשהיא מקודשת לו, מש"ה בשלח בשתיקה הוי כפירש דידוע לה ומבינה שהם קדושין, מ"מ אפשר בנ"ד דאף אם אפשר דדרך אוהבים אחרים ג"כ לעשות דורנות בחפץ טבעת, אבל מ"מ אין דרך לשום בידו הטבעת על אצבעה אא"כ בתורת קדושין, והוי לענין זה כמו סבלונות, ואפשר דעדיף יותר כיון דכל סדר ענין מעשה נתינת טבעת באצבעה אין מדרך לעשות רק בתורת קדושין, וא"כ אף אלו הי' נותן לה הטבעת בשתיקה הי' חשש קדושין, ומכ"ש באומר לה הרי את מקודשת דאף דאינה מבינה, א"מ ידעה מכח השדוכים דמעשה הקדושין היא, וכנראה ממשמעות הרמב"ם לשיטת הכ"מ, דמ"ש הרמב"ם הלכה ח' רצתה היא בדוקא, ומ"מ בלשונות דהרי את חרופתי וכדומה לא הזכיר רק מדבר עמה על עסקי קדושין, ולא הזכיר שרצתה וגם לא על הפרט שעסוקים באותו ענין, ומזה נראה כיון דדיבר עמה על עסקי קדושין סגי, דעי"ז מבינה שדבריו אלו הם דברי קדושין, ובסוגיין דפרכינן אי במדבר עמה על עסקי קדושין אפילו לא אמר לה נמי, צ"ל דאם ברצתה ועסוקים באותו ענין מהני בנתן לה בשתיקה, ממילא מהראוי להיות דבאומר בשעת מתן מעות לשונות דהם לשון קדושין, ושהיא ידעה ג"כ מזה אף בלא רצתה תחילה במפורש ואין עסוקים באותו ענין: