לפי"ז נראה ליישב קושיית תוס' הנ"ל דלמ"ל ב' טעמים, והיינו למ"ש רש"י ביצה (דף ל"א) גבי בית שנפחת, דמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי עיי"ש, והנה אם נידן דרש"י ס"ל תלישה ביו"ט מדאורייתא שרי דהוי מלאכת אוכל נפש, וקשה איך כתב רש"י דאסורים משום מוקצה דמחובר הא הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן דלא אמרי' מגו דאתקצאי, ולזה י"ל דחז"ל אסרו הפירות שנתלשו ביו"ט משום שמא יעלה ויתלוש, וכיון דאסורים לאכול ממילא לא הוי מלאכת א"נ והוי התלישה מלאכה דאורייתא, וממילא אסורים ג"כ באיסור מוקצה, ולפ"ז ניחא דצריך ב' טעמים, דאלו משום מוקצה לחוד יקשה אמאי הוי מוקצה הא הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן ויהי' מותר לאכילה, והי' התלישה רק איסור דרבנן, לזה צריך לטעמא מחמת שמא יעלה ויתלוש, אך מה"ט לבד דשמא יעלה ויתלוש היה הדין בנכרי שהביא דורן דלשתרי מטעם דהוי ספק דרבנן לזה צריכים לטעם מוקצה, והיינו לבתר דאסרו משום שמא יעלה ויתלוש, ממילא אם הי' בה"ש מחובר אסורים משום מוקצה, דהא התלישה מלאכה דאורייתא, ואמרינן מגו דאתקצאי, מש"ה בנכרי שהביא דורן אסור כיון דאלו ידענו דתלשן נכרי היום היו אסורים משום מוקצה, ממילא בספק הוי ספק מוקצה דחמיר כעין דאורייתא וכנ"ל ודו"ק:
תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק ק״נ סימן ה׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Vienna, 1889
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר תניינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.