תשובות רבי עקיבא איגר החדשות · חלק נ׳ סימן י״ב

ואדרבא יותר יש להביא ראיה מסוגיא זו לאסור, כי באמת קשה לכאורה להכ"מ הנ"ל דהיכי דאפשר בענין אחר לא התירו שבות במקדש, א"כ אמאי התירו צירוף עששית לגירסת תוס' דאין שבות במקדש, הא אפשר ע"י מים חמין, וכן מצאתי אח"ז שתמה המ"ל סוף הל' בית הבחירה (שם פ"ח הי"ב), ומזה הי' לכאורה ראי' לחלק דלהטיל חמין למקוה אסור מדרבנן כיון דשם שאובין עליו אבל ע"י עששית מותר, וא"כ אין חילוק בין תקנתא דעששית לתקנתא דמים חמין דבין ובין כך איכא שבות, דבמים חמין איכא ריעותא ובעששית יש ריעותא דמלאכת צירוף. אולם לסברת המהרש"א הנ"ל קשה בהיפוך דנתיר דווקא ע"י עששיות דאין שבות במקדש אבל לא בחמין דלענין ריעותא דטבילה מקדש וגבולין שווים וע"כ או דבשניהם יש ריעותא דטבילה או דבשניהם ליכא ריעותא דטבילה ונסתר סברת הכ"מ הנ"ל. אח"כ מצאתי בירושלמי פ"ג דיומא שהקשה על ר"י דעששיות וז"ל ויחם חמין (דלמה נתיר שבות דצירוף הלא אפשר בחמין), ומשני טעם דהדין תניין שלא יהא אומרים ראינו כה"ג ביוה"כ במים שאובין, וכתב הקרבן עדה דמזה סייעתא גדולה לר"ת דאסור ליתן מים חמין למקוה לטבול בהן והניח בצ"ע ע"ש. וחידוש שלא הערה דגם דעת המרדכי נסתר לכאורה במאי דמשמע דליכא שום טבילה בחמין אף ע"י עששית דמשום גזירת מרחצאות נגע בה, ואין היתר רק בחמי טבריא, א"כ דגם בעששית הוי ריעותא דטבילה בחמין, עדיין קשה למה נתיר בחנם שבות דצירוף וכנ"ל. אמנם לענ"ד אין ראיא כלל מהירושלמי דמשמע דלאו משום טעמא דגזירת מרחצאות קאמר, אלא דכאשר יראו השופכים חמין יסברו דטובל בשאובין, וא"כ קשה מ"ש משופך צוננים בעלמא למקוה שלימה, אע"כ דדווקא בהנך טבילת דכה"ג חשו לה כיון דהנך משום חומר דקדושת יום הכפורים הוא, יאמרו דהוא רק לטהרה יתירה ומהני בשאובין אבל בעלמא י"ל דלא חשו דמעשים בכל יום דשאובין פסול למקוה.