ובאמת לענ"ד הי' נראה דדברי הב"ש מרפסים איגרא דמהיכא תיתא לומר דמשום חרם דרגמ"ה יהא נקרא אינו עולה ליבום, הא בוודאי אם עבר ונשאה בוודאי קיים מצות יבום ולא פגע באיסור אשת אחיו רק עבר על איסור שבועה, א"כ דמי ממש לנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה. שוב ראיתי להב"ש סי' קס"ה סק"ד דמחלק קצת כאן בין נדר לחרם דרגמ"ה, דנדר אפשר להתיר על ידי חכם, משא"כ חרם דרגמ"ה, ולא ידעתי מי הכריחו בזה, דבפשוטו הטעם בנודרת דמשום איסור השבועה לא מקרי אינו עולה ליבום כיון דבעצמותו היבום כהוגן רק אריא דשבועה רבע עלה, וכעין זה ממש כתב תוס' ריש יבמות ד"ה ואחות אשתו דאף אם בשעת נפילתה ליבום היתה נדה, מ"מ מותרת ליבום כשתטהר דנדה ג"כ בת יבום היא, דאם עבר ובעלה קנאה ע"ש, והרא"ש שם כתב גם כן דנדה עולה לחליצה, ומה"ט מקרי עולה ליבום כיון דבדיעבד קנאה ורק ארי' דנדה רבע עליה, א"כ ה"נ לענין נודרת וחרם דרגמ"ה, וגם אין לפקפק ולומר אף דבאמת לא מקרי בכלל אינו עולה ליבום לדונה כערוה וחליצתה כשירה וכן אחר שמתה אשתו יכול ליבם אותה דלא מקרי יבמה שנאסרה, מ"מ הוי חליצה גרועה כיון דאינה יכולה להתיבם וצריכה חיזור לכמה פוסקים, ובאמת נימא דגם בנודרת הנאה מיבמה דאם יש עוד אחד חליצתו של זה לא מהני לגבי זיקת האח השני דהוי חליצה גרועה, מ"מ הא כתב תוס' יבמות כ"ו ע"ב ד"ה וחליצה פסולה וכו' דדווקא היכא דקלשה זיקה כמו אחות זקוקה מקרי חלוצה גרועה, משא"כ במחזיר גרושתו עיי"ש, ולהדיא כתב בפסקי מהרא"י ס"ס רס"ג לחלוק בין אינו יכול ליבם משום חרם דרגמ"ה דאינו נדנוד בגוף היבום ובין דינו דאבא שאול דהוי פסול בגוף היבום ע"ש, הרי להדיא דאין נדנוד פסול בגוף היבום משום חרם דרגמ"ה, ואם כן לכאורה הוי בכלל עולה ליבום ולא מקרי חליצה גרועה, גם ראיה לזה ממה שכתב בש"ע בהג"ה סימן קנ"ט סעיף ה' דאם היתה לו משודכת כבר דמותר לכונסה במקום זיקת יבמתו אליו, ואם נימא כהב"ש היה ראוי להחמיר דלא לכנסה שלא יגרום אח"כ שיהי' חליצה גרועה משום שאינו עולה ליבום, דאף דבשעת נפילה היתה עולה ליבום. מכל מקום אם נדון דמשום חרם דרגמ"ה מקרי א"ע ליבום, גם בשעת היבום תליא בזה כמו בשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה דפקע זיקה וכן בעשה בה מאמר או נתן לה גט.
תשובות רבי עקיבא איגר החדשות · חלק מ״ה סימן ו׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Budapest, 1938
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר החדשות, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
