תשובות מהרש״ל · חלק ל״ז סימן ג׳

בן חכם ישמח אב דולה מים מבורות עמוקים וממעין התבונה שואב עץ שתול על מים ועל יובל התבונה ישלח שרשיו עתי' נכסין עתי' משח לבו כלב הארי לא יירא כי יבא חום ובשנת בצורת לא ירעב גיסי החכם הוותיק הר"ר משה י"א הגעתני איגרתך גם המשא ומתן אשר כתבת על ענין תפילין ושמחתי כראותי אותך משתדל לרדת לעמק' של הלכה ולא נשאת פנים למקבת בור נוקרת בו היום הזה גלית מעלי חרפת האשכנזים המלעיזים אותי על שאיני בודל כל בין השמשות מדרכי הספרדים ופניתי הבית מלפלפל על דרך אשכנזים שהרי כבודך הפרזת על מדתי שאני להלכה' אמרתי אבל לא למעש' כי בודאי בכל מה שפשפשתי בענין מעשיהם מצאתי שענייניהם מכווני' במעשה על פי התלמו' והתוס' וכ"ת בעניין התפילין פסלת את מעשיהם ולא הנחת להם מקום וגם אני אודך במ' שאתה סבו' שהתפילין שלנו יותר כשרים אמנם לפסול התפילין שלהן לכ"ע בזה אינני מסכים עמך וכדי לרדת לעומק העניין אודיעך שבדקתי הרבה תפילין ומצאתי אותם על ג' תמונות התמונה הראשונה היא הנהוגה באלה הארצות ששתי פרשיות ראשונות מתחילות מראש הדף ומסיימות בסוף הדף באמצע שיטה ופ' שמע מתחלת בראש הדף ומסיימת בסופו ופרשת והיה אם שמוע מתחל' באמצ' שיטה התמונה ה"ב ש"ג הפרשיו' הראשונות מתחילות מאמצע שיטה ומסיימו' בסוף השיטה האחרונה ופרש' והיה אם שמוע מתחלת מראש שיטות הדף ומסיימ' בסוף שיטה אחרונה התמונ' הג' היא אותה שכתבת שעשה הסופר האשכנזי ששלש הפרשיו' מתחילו' מראש שיטה בראש הדף ומסיימות באמצע שיטה בסוף הדף והי' אם שמוע מתחל' מראש הדף ומסיימת בסוף שיטה אחרונה ובודאי התמונ' הראשונה היא על דרך הרמב"ם ואין צורך להאריך בה התמונה הב' היא על דעת הרא"ש והתו' דס"ל דפתוח' הוי נמי באמצע שיט' כל ששייר כשיעור הפתוח' בראש השיטה ובודאי דהאי ספרא ספרא דוקנא' הוה וסבר דבעי שיהא ניכר ב"ג פרשיות שהן פתוחות ואי הוי מתחיל בראש שיטה לא היה בזה שום היכר שפ' ראשונה שהיא פתוחה לדעת הרא"ש דס"ל דפ' סתומ' נמי לפעמים מתחלת בראש שיטה ובראש הדף דהיינו כשמסיים הפרש' הראשונה בסוף שיטה בדף שלא נשתייר בו אלא שיטה אחד בסופו דאז מניח כל אותה שיטה חלקה ומתחיל בראש הדף להכי סדר שיתחילו ב"ג הפרשיו' באמצע שיטה דאין לך סתומה מתחל מעולם על סגנון זה לדעת הרא"ש גם כסדר תמונ' ראשונם שעושים סופריא שלנו' מתוקן הדבר לדעת הרמב"ם שב"ג הפרשיות מתחילין בראש שיטה ואין לך סתומה מתחלת בראש שיטה לדעתו ומנכרא מילתא דפתוחו' הויין ומה שכתב בית יוסף דכתב מהר"י אבוהב שאעפ"י שפ' קדש אין ניכר בה שהיא פתוחה כו' יראה לעד דלא קשה ליה ע"פ דרכו של הרמב"ם דודאי מינכרא מילתא טובא כדכתיבנ' אלא הוקשה לרב על עניין א' שהיו משתדלים לעשו' תפילי' שלהם שיהיו כשרים בין להרמב"ם בין להרא"ש והיו מסיימים פ' קדש ופ' כי יביאך באמצע שיטה ומתחילין שוב בראש שיטה ופרש' שמע היה מסיימין בסוף שיטה ומתחילין שוב והיה אם שמוע באמצע שיטה כתמונ' הראשונ' והיה סומכין בכשרו' פר' האחרונה דהיא כפתוחה לדעת הרא"ש על דעת בעל העי ט"ו ובודאי דסתומ' שעשאה פתוחה שייך לאכשורי משום דאין סמוכ' לה בתורה אבל פתוח' שעשאה סתומה בודאי הויא פסולה וק' א"כ דסוף סוף לא הועילו בתקנ' זו להכשיר אליבא דהרא"ש דכיון דבעי דיהא היכר פתוחות בג' הפרשיות בפרשת ראשונה א"א להתחיל באמצע שיטה לעשות לה היכר הפתיחות דהא לרמב"ם הויא פרשה סתומה ואי מתחילין מראש שיטה לא מינכרא מילתא להרא"ש דהא לדידי' הסתומה נמי איפשר שתהיה בראש שיטה ובראש הדף כמו שכתבנו לעיל לזה יישב דבאינך דמצינן לתקוני מתקנינן ופרשת קדש תקרא פתוחה להיותה התחלת התפילין והנה תמונה שנייה כשירה לדעת הרא"ש כמו שכתבנו אך קשה דאיך סיים פרש' שמע בסוף שיטה בסוף הדף והתחיל והיה אם שמוע בראש שיטה בראש הדף דלא הוה לא ציור של פתוחה ולא ציור של סתומה ועלה על דעתי לומר דליכ' קפידא אל' על השינוי של הפרשיות דהיינו פתוחה ועשאה סתומה סתומה ועשאה פתוחה אבל הפתוחה שעשאה פתוחה ביותר א"נ סתומה שעשאה סתומה ביותר אין קפידה וזכר לדבר דכתבו המפרשים דלמצאת ידי ב' הפרושים יניחו הפתוחה מ"ב הצדדין מסוף שיטה וראש שיטה דאף על גב דהויא פתוחה ביותר אין קפידה וכן בפרשת ויחי יעקב מצאתי שמנה אותה הרמב"ם לפרשה סתומה ובספרים שלנו אין לזה שום הפסק אכן קשה מאוד בעיני לבדות סברא בדבר גדול כזה דלא רמיזה בדברי שום מחבר דאפשר דבפתוחה אף על גב שתהיה פתוחה ביותר אין להפקיד לפי שסימנה ניכר אמנם בסתומה שצורת הפרשה נפסדת דהויא כשאר הפסוקים איפשר דאיכא קפידה ומפרש' ויחי אין להוכיח דאיפשר שקיבלו הסופרי' איש מפי איש שראוי לעשות כך להורות על המדרש דנסתמו עיניהם וליבם של ישראל מפני צרת השיעבוד אבל בשאר פרשיו' אם לא הניח ההפסק שצריך להניח איפשר דפסולה והדרה קושיא לדוכתא ויגעתי וחפשתי ומצאתי בפסקי הרב רבינו ישעיה הראשון שכתב בהילכות מווזה אהא דגרסינן בפ' הקומץ ועושה פרשיותיה סתומו' פי' שלא מניח ריוח בין פ' שמע לפ' והיה אם שמוע שאע"פ שבס"ת יש ריוח בין הפרשיות התם מפני שעשויות להתלמד בהם וכדי שיוכל אדם להתבונן בין פרשת לפ' צריך ליתן ריוח ביניהן כדתניא בריש ספרא ומה היו הפרשיות משתמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פ' לפ' וכ"ש הלמד מן ההדיוט אבל המזוזה שאינה עשויה לקרות בה אלא לקובעה בכותל אין צריך להניח ריוח ביניהם אלא כותב את שתיהן כאילו היא פרשה א' עכ"ל הרב ומעת' איפשר לומ' דסבי הסופ' דבתפילין אפתוחות קפדינן דהיינו בג' פרשיות אבל בסוף שמע והתחלת והיה אם שמוע דהיו סתומות בס"ת אע"ג דסתמינן לו טפי אין קפידא כיון דלא עבידי להתלמד וגמר לה ממזוזה ואע"ג דהאי פירוש אינו מתיישב שפיר בסוגי' מ"מ כדי הוא הרב הנזכ' לתת לסופר פתחון פה שלא נחזקינן לטועה אך בתמונה הג' צריך עיון כאשר הקשית לשאול ומה שרצית לחלק דאיפשר דס"ל לאשכנזים שהיכר פתוחה או סתומה לא הויא אלא בסוף הפרשה דע לך שצללת במים אדירים והצל לא היצלת את עמך שאם מה שכתב הרמב"ם והטור ששלשת הפרשיות תהיינה פתוחות ופרשה אחרונה סתומה הויא מימרא דאיתאמרא הכי בשום מקום היה מקום לחלוק שאמרת אמנ' חיפשנו בבבלי ובירושלמי ובמ"ס ולא כתי' ולא רמיז ולא יצא להם דבר זה אלא ממה שאמרו בפ' הבונה סתומה לא יעשנה פתוחה פתוחה לא יעשנה סתומה דמיתניי' גבי ס"ת וס"ל לרבוואת' דפרשיות של תפילין צריך לכתבן על סגנון שכתובות בתורה אם פתוחות פתוחות ואם סתומות סתומות ואם שינה בהן פסולות וכיון שכן הן שיהיה סימן הפתוחו' או בראש בסוף אין כיון מקום להכשיר שהרי אין הכוונה אלא לעשותן על דרך שנכתבו בס"ת ובס"ת בסוף שמע איכא סתימה וכן בראש והיה אם שמוע ואין להעלות על לב דאיפשר שיש פלוגת' בין הסופרי' וקצתן סביר' להו בסוף שמע פתוח' דסופרי אשכנז סומכין עליהן ודלא כהרמב"ם שהרי מסוגיא דפרק הקומץ מוכח בהדיא בסוף שמע סתומה דגרסינן אהא דעושה פרשיותיה' סתומות מיתיבי א"ר שמעון בן אליעזר ר"מ היה כותבה על דוכסוסטוס כמין דף ועושה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה ועושה פרשיותיה פתוחות אמרתי לו רבי מה טעם כו' ופרש"י מה טעם אתה עושה אותן פתוחות והלא בתורה סתומות הן אותו ריוח שלאחר ובשעריך סתום שמאל של שיטה והריוח באמצע שיטה עכ"ל מוכח בהדיא שבתורה איכא סתימה בסוף ובשערך וה"נ איכא סתימה בראש והיה אם שמוע בואתחנן דאל"כ לא הוי שייך לשאול מה טעם דמאי חזית דאיכ' למיזל בתר סוף שמע דילמ' בתר ראש והיה אם שמוע אית לן למיזל אלא ודאי כדאמרן דבס"ת סוף שמע סתומ' וראש יהיה אם שמוע סתומ' ולהכי תמה ושאל מה טע' ומעת כנהוג כשם תרצה דכיון דלא משכחנא סמך לפרשיות תפילין אלא משום דבעי' שיהו כתובות על סגנון כתיבתן בס"ת ובס"ת איכ' סתימ' בסוף ובשעריך מה ראו לעשות פתוחה ואין לומר שהסופרים טעו בין פ' לפ' מצאתי בחבור א' שנקרא ברוך שאמ' חברו סופר אשכנזי בזמן מהר"ם מרוטינבורג שכת' ז"ל וכל השיטין הראשונים בין ביד בין בראש יאריך מאוד כדי שיהיה בשיטה אחרונה פתוחה כג' פעמים אשר או מעט פחות כי בעניין אחר פסולה לכל הספרים ובפ' שמע של יאריך מעט בתיו של ואהבת וגם יעשה הרגל בסוף דלית כזה %ת ובפ' שמע יאריך הלמ"ד של ובכל קצת בשביל הפתיחה שבשיטה הרביעית ופ' והיה אם שמוע תהיה סתומ' לגמרי בין בראש בין ביד עכ"ל והכי פירו' דבריו שהשיטין הקודמות תהיין ארוכות כדי שיוכר הפתיחות שבסוף הפרש' שהוא כשיעור ג' פעמים אשר ולהיות שע"פ הקבלה כתב המחב' הזה ואיתא נמי בספרים שלנו דיש לעשות בשל יד ז' שיטים וראש שיטה ראשונה בפ' שמע הוא שמע וראש שיטה שנייה הוא את נמצא שואהבת הוא בסוף שיטה ראשונה כתב להאריך בתי"ו של ואהבת שלא ישאר גליון יותר מכדי הצורך בצד שמאל ואחרי אותה שיטה ימשכו שאר השיטות עד השיטה השביעית שהפתיחות בסופה באופ' שתהיה הפתיחה ניכרת לעין וכן בפ' שמע של ראש שנהגו לכתוב בכל פרש' ארבעה שיטין וראש שיטה ראשונה שמע וראש שיטה שנייה נפשך נמצא שסוף שיט' ראשונ' ובכל וכת' להאריך בה בשביל הפתיחה שבשיטה רביעי' משמע בהדיא דלאו שגגה הוא הפתיחות שבסוף שמע וצריך לתת לב מאין הרגלים ויראה לי דנמשכו הסופרי' האשכנזים אחרי דעת התו' דמפשט דבריהם משמע למדקדק דיש לכתוב התפילין על אותה תמונה והעניין תלוי בסוגיא דפ' הקומץ רבה בהא דגרסינן דרב הונא עושה פרשיותיה סתומות ומייתי תיובתא מההיא דר"ש ב"א דעושה פרשיותיהן פתוחות ואיכא לפרושי דרב הונא סבר דאי עביד להו פתוחות לא מפסלן מיהו מצוה מן המובחר למיעבדינהו סתומות הואיל והכי כתיבי באורייתא ור"ש סבר דעושה אותן פתוחות הואיל ואינן סמוכות בתורה ואי עבדינהו סתומות מיפסלן וכדקא דחי תלמוד' סייעתא דרב נחמן לפנים בסוגיא א"נ איפש' לפרושי כדקא מפ' רב נחמן דר"ש לא פליג אדרב הונא אלא דאשמועי' דאי עבדינהו פתחו' לא מיפסלי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומאי פתוחות אף פתוחות ומ"מ מצוה מן המובחר בסתומות א"נ איפשר דאיכ' צד פלוגת' במצוה מן המובחר דלמר מצוה מן המובחר בסתומות משום דהן סתומות בתורה ולמר מצוה מן המובחר בפתוחות הואיל ואינן סמוכות ופשיטא מביעתא בכותחא שאם היינו פוסקין במזוזה דצריך לעשותן פתוחות משום שאינן סמוכות בתורה ואי עבדינהו סתומות פסילי דיש לנו ג"כ להצריכן שתהיינה פתוחות בתפילין דהא ההוא טעמ' גופא שייך בתפילין א"נ אם היינו פוסקים דמצוה מן המובחר במזוזה לעשותן פתוחות במזוזה לעשותן פתוחות משום דלא סמיכי ה"נ אית לן למיפסק גבי תפילין אמנם אי פסקינן במזוזה דמצוה מן המובחר בסתומות דהכי כתיבי באורייתא מיהו אם כתבן פתוחות לא פסילי משום דאינן סמוכות בתורה שייך לפסול בתפילין אם עשאן פתוחו' ושנה בסדר סיגנון דאורייתא גזירה אטו יבא לשנות לעשות הפתוחות סתומות וקל להבין אבל היכא דאמרי' דמצוה מן המובחר במזוזה לעשותה פתוח' משום דלא סמיכי דליכא למיגזר לפסול בתפילין שמא ישנה לעשות פתוחות סתומו' דמשום גזירה לא שבקינן מצוה מן המובחר וכי דייקת תמצא שהרמב"ם והרא"ש נמשכו אחרי הרי"ף דפסק כרב נחמן דסבר מצוה לעשותן סתומות במזוזה ואי עבדינהו פתוחות בדיעבד לא פסילי ומ"ה פסלי גבי תפילין אם שנה בין שמע לוהיה אם שמוע ועבדינהו פתוחו' כדכתיבנ' לעיל אמנם התו' ס"ל דבמזוזה עבדינן יתה אפילו למצוה פתוח' שכתבו ז"ל מכל הני ק' אמנהג דידן דשבקינן חלק בראש שיטה ואחר כך מתחילין והיה אם שמוע ותלמודא קאמר דהאידנא נהג עלמא בסתומו' ומתרץ דסמכי אירושלמי דפסיק בהדיא כמ"ד פתוחות ולפי זה כיון דאזלינן בתר הירושלמי דס"ל דהילכתא כר"ש דיש לעשותה פתוחה ואם שינה פסל ה"ה בתפילין וכן למאי דמסיק לבסוף ונראה לפרש דקאי לפרושי מילתא דרב דהא דאמר רב הלכה כדברי מי שאמר פתוחה כגון שיעשה פתוחה מראשה או פתוחה מסופה או פתוחה באמצע ומכאן ומכאן סתומה כו' נ"ל דהתו' ס"ל דבא הירושלמי לפרש לנו הא דקאמ' הלכ' כדברי מי שאמר פתוחה דלא קאמר לעיכובה אלא למצוה לכתחילה עבדינן פתוחה כיון דלאו סמיכה ואי עבדינהו פתוחות באמצע וסתומה מכאן ומכאן כשירה דאע"ג דבעלמא מיקרייא סתומה בכה"ג לא הוה בכלל פתוחה שעשאה סתומה דפסולה שאין הפתיחות כאן משום צורת הפרשה עצמה אלא משום דאין זה מקומה איננו פוסל ומתיישב בכך דלא קשיא ההיא דהירושלמי אתלמוד שלנו אליבא דרב דהכא קאמר תלמודא דלא פסק כוותיה דר"ש אלא אריוח והתם פסק כוותיה דהכא וסבירא ליה דר"ש לעיכובא קאמר פתוחו' ואם שינה פסולות קאמר דלא פסק רב הני דהא נהוג עלמא למעבדינהו סתומות אמנם בירוש' ס"ל דכי אמר ר"ש ועושה פרשיותי' פתוחו' היינו למצוה מן המובחר פסק רב כוותיה דהא כיון דליכ' עיכובא בדבר לא קפדי ספרי ונהוג בסתומות איך שיהיה מתוך דברי התו' משמע דמצוה מן המובחר במזוזה לעשותה פתוחה שהרי לא דברו דבר על המנהג שלהם שהיו רגילין להניח חלק כשיעור ריוח פתוחות בוהיה אם שמוע ואם כן גם בתפילין ראוי לעשותה פתוחה דלא דחינן מצוה מן המובחר משום גזירה הנה לפי זה יש להם לסופרי אשכנז משען ומשענה שידוע שכל האשכנזים נמשכי' אחר התו' מיהו אנן לדידן טפי עדיף המנהג שלנו שהרי אפי' לתו' כל היכא דהויא סתומ' בין שמע לוהיה אם שמוע למסקנה לא פסיל וכיון דלהרמב"ם אי עבדינהו פתוחות מיפסלי יותר טוב לקיים מצות תפילין בכשרות לכ"ע ועוד שאנו בכל דיני ס"ת אנו נמשכים אחרי הרמב"ם והנאני הרב' מה שכתב בית יוסף משם הר' אברהם אסאן הסופר שרב א' פסל כל התפילין שהיו עשוין ע"ד הרא"ש כיון שהס"ת הם עשויים ע"ד הרמב"ם דבודאי סברא רחבא מני ים סבר דמאן דקרי בתפילין שפרשיותיהן מתחילות באמצע שיטה בג' הראשונות בס"ת המסודר ע"פ הרמב"ם דסתומות שלו מתחילות באמצע שיטה מזכי שיורא לבי תרי וכיון דאתא לידן אודיעך את דעתי בדבור של פ' הקומץ המתחיל ועושה פרשיותיו סתומות קצת קשה דנקט לשון רבים ואין שם כי אם פר' אחד דע דשם פרשה נאמר על שני דברים נאמר על הכתב שבא אחר הריוח כאילו תאמר פ' יקוו המים שהיא באה אחר הריוח של הפתוחה שיש בינה ובין בראשית וזהו השם השגור בפי כל העולם ונאמר ג"כ על ההוא בעצמו דהיינו השיעור ההוא המופסק בין בראשית לויקוו תדע שהרי כת' הרב רבינו ישעיה בלשון שהעתקתי לעיל דאיתא בריש ספרא ומה היה הפרשיות משמשות ולנפקותא זו הארכתי להעתיק כל לשונו וההוא לישנא ע"כ לפרושי שכוונתו על ההפסקות וג"כ כאן הבינו התו' דועושה פרשיותיה סתומות פי' הפסקתיה ועל זה היקשו קצת תימא דנקט לשון רבים ואין שם אלא פרשה אחד כלומר הפסקה אחת תדע שהפי' הוא כך שהרי לשון זה בעצמו הביאו הסמ"ג וכתב הפסק במקום פרשה שכתב זה לשונו ותימא שאומרים בלשון רבים והלא אין כאן כי אם הפסק אחת בין שמע כו' וא"ת ומאי דוחקייהו דהתו' לפרש הפרשיות דקאמר רב הונא הפסקות ותקשי להו לשון הרבוי יפרשהו על הפרשיות שהן שתים ולא ק' ולא מידי י"ל דא"א לפרש כך חדא דלא הוה ליה לרב הונ' למימ' ועושה פרשיותיה בכנוי דמשמע דמזוזה הוה כמו ספר שיש לו פרשיות וההתחלה לא תקרא פרשה והכי איבעי ליה למימ' ועושה הפרשיות סתומו' ועוד דא"א לפרש דקאי על הפרשיות וקא מצריך שתהא פרשת שמע סתומה בראשה להרמב"ם באמצע שיטה ולהרא"ש שיניח שיטה אחת חלקה בראש דע"כ טעמיה דרב הונא הוא משום דבעי שיהו כתובות על סגנון שכתובות בתורה ובס"ת שמע בראשה הויא פתוחה כיון שכן על כרחין על ההפסקות שבה קאמר רב הונא שתהיינה סתומות ושייך להקשות דאין בה אלא הפסק אחת וכו' ומתרצי דנקט הפסקות לשון רבים משו' על הארץ דבסוף שיטה אע"פ שאין כתו' כלום אח"כ כלומ' הרבוי דנקט הוא משום הפסקה שבסוף שרצה שישלימו בסוף שיטה והוקש' להם שכתיבת על הארץ בסוף שיטה לא יורה על הסתומ' דסתימה או פתיחה לא מינכרא אלא בהתחלת הכתיבה לא בסיום שהרי כשנראה בסוף דף ובסוף שיטה סיום פרשה לא יוכל להבחין אם הבאה אחריה תהיה פתוחה או סתומה דאיפשר שיתחיל שוב פרשה הבאה בחצי שיטה והויא פתוחה לדעת הרא"ש או יניח שיטה א' חלקה והויא פתוחה להרמב"ם וא"כ איך קורא הפסק שבסוף פרשת והיה אם שמוע להיות' בסוף שיטה סתימ' דלא מינכרא ביה מילתא שאין כתוב אחריה כלום לזה אומר שקורא אותה סתומה ע"ד העברה ואע"פ שאין כתוב אחריה כלום וליכא הוכחה אם ההפסק הוא פתוח או סתום מ"מ קורא סתומה להיות שהיא בסוף השיטה לגמרי שאין מניחין שום ריוח לא קטן ולא גדול זהו מה שנ"ל אמת ויושר והפי' שכתבת מגומגם אצלי ולא אוכל להאריך יות' אין עוד להאריך יאריך האל ימיך בטוב וישמרך מקטוב כנפשך וכנפש הצעיר הכותב. עכ"ל גיסי כמהר' יהושע שונצא נר"ו: