תשובות מהרש״ל · חלק ל״ג סימן ל״א

הדרך הרביעי דנהי דסהדי דקמסהדי על עיקר הכיעור סהדי שקרי נינהו כאשר העידו עליה' עדי' כנ"ל ואף שיש לפקפק ולהשיב דרוב מעשיהם הרעים של אותם האנשים בע"ו ההרגל מצוי באנשי דורינו ובפרט בקהילה קדיש' דפראג ביותר מרוב ריבוי ההמון שהם כצאן אשר אין להם רועה ומנהל ס"ס מאחר שהוחזקו לרקים ופוחזים כאשר חקרו ודרשו הגאונים הנ"ל ואף אני הקטן אחריהם חקרתי ודרשתי שכל פומי שוה שקלים הם מסובין וא"כ איך יוכשרו לעדות כזו בפרט מאחר שיש עדות שחקר האי זעליקמן הנ"ל אחר סהדי שיקרי ובא לשכר עדים עד דמנא סהדי שיקרי דזילי באיגרייהו ונאותו בדבר קל להעיד כפי רצונו וכבר ידוע שהרקים והפוחזים שאינ' בדרך ישוב העולם ודרך ארץ וכ"ש במצות שפסולי לעדות כאשר כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות פי"א וז"ל מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ הרי הוא בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם שכל מי שירד עד כך חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבאו לידו לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין ממנו עדות אלא אם כן הוחזק שהוא עוסק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי הישרים ויש בו דרך ארץ מקבלין עדותו אע"פ שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנ' נמצאת אומר כל תלמיד חכם בחזק' כשר עד שיפסל כל עם הארץ בחזקת שהוא פסול עד שהוחזק שהוא הולך בדרכי הישרים וכל מי שיקבל עדות עם הארץ טרם שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבאו עדים ויעידו שהו' נוהג במנות ובדרך ארץ הרי זה הדיוט ועתיד ליתן את הדין שהרי מאבד ממונם של ישראל על פי רשעים ע"כ וכ"ש שמצורף לזה שמחמת שנאה ותגרא שכיר לסהדי על ר' מרדכי כהן הנ"ל ובאו לנקום נקמת נפש ואף שהלכת' כחכמי' דשונא כשר להעיד מ"מ גבי רקים ופוחזים פשיטא דפשיט' דלא מהימיני ולולי דמיסתפינא מרבותיי וחביריי אמינא דשונא גמור פסול להעיד מדמסקינן ספ"ק דמכות הרוב יציל נרבע יציל ופירשו התו' משום שהוא שונא לו ואף שגבי נרבע סתרו זה הטעם ופירשו בע"א מ"מ גבי הרוג יציל כו' עומד זה הפי' על אופנו מפני שהוא שונא לו וכן פירשו בפ"ק דסנהדרין וקשה הלא שונא כשר לעדות ודוחק לומר דדווקא אליבא דר' יהודא פריך דפסל שונא לעדות דא"כ הל"ל הניחא לרבנן דמכשרי שונא לעדות אלא לר' יהודה מא"ל ועוד מאי פריך לר' עקיבא דדריש התם במתני' מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כו' דלמא הוא סבר כרבנן ור' יהודא סבר כרבי דאמר התם במתנית' בד"א כשהתרו בהם אבל לא התרו בהם מה יעשו ב' אחים שראו באחד שהרג את הנפש ואמת שמצאתי בתו' הגליון תו' הישנים קושיא זו ובתימה עומד בוודאי תימה וצריכ' תלמוד קאמר והניחו לנו מקו' להתגדר בו דבוודאי שונא גמור כהרוג וכדומה לו פסול לעדות ולא פליגי אלא בסתם שונא היינו שלא דיבר עמו ג' ימים כדאיתא התם להדיא במתניתין דבשונה כזה פליגי אבל שונא גמור שהוא לו כאחד מן הרודפים ומבקש להתנקם ממנו אין לך נוגע בעדות גדול מזה וכל היכא דאיכא למיחש שהוא עושה להנאתו פסלינן כאשר כתב הרמב"ם והטור וז"ל כל כיוצא כזה לא יעיד אליהם ודברים אלו אינן תלוין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקרי המשפטים וידע הדבר הגורם לדבר אחר וידע הדבר להעמיק ולראות אם ידע שיש לו לעד שום צד הנאה בעולם בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאת הרי זה לאיעיד בה וכשם שלא יעיד בדבר שנוגע בעדות כך לא ידון עד כאן כל שכן מה שראיתי כל דבר כתוב וחתום איך נגבו אותם העדיות במרמה ותרומות ומראשו ועד סופו אין בו מתו' וכזאת לא יעשה בישראל הכזונה יעשה את אחותינו והבית דין העתקתי בסוף סיום הכשר היריעה ומאחר שאותו כתב עדות הכל שוא ותפל והעדות השני שהגאונים דימו לדמות לכיעור אומר אני אף שהוא עדות כיעור להרחק ממנו מ"מ אין זה כיעור להוציא דאינו דומה כלל למ' שכתב הרמב"ם שניהם יוצאים ממקום אופל דהיינו פירושו מקום סתר ומיוחד לעבירה להסתר דבר מה שאין כן בנדון זה שהוא בפתח הבית ועוברים ושבים מצוין בעיר גדולה כמוה ושומרי העיר סבבוה תמיד ולומדי התורה נעורים ומצוים להקשות דלתות פתחי הבתים הפתוחים לרוחה ואין זה מקום סתר כלל ואף זה היה בכתב ולא התירו לקבל עדות מפי כתבם אלא בדיני ממונות משום נעילת דלת ותיקון השוק כמו שכתב הרמב"ם אבל לא לעניין שאר דברים כגון קנסות או לאסור אשה על בעלה או לעניין עדות קידושין והארכתי בעניין זה בפ' ד' אחין רק אעתיק לפני רבותי' מעט מינהו וז"ל רש"י פי' מחומש מפיהם ולא מפי כתבם מכאן שאין העדים יכולין להעד בכתב ולשלוח לב"ד אחר וכותבים התו' והרא"ש אין להביא ראייה לדבריו מהא דתניא בפרק מי שאחזו אם לא יגיד פרט לאלה שאינו יכול לדבר אלא בכתב ורחמנא אמרה מפיהן ולא מפי כתבן שאני אלם שאינו ראוי להגדה כלל כדאמרינן בעלמא כל שאינו ראוי לבילה בילה אינה מעכבת כו' ור"ת נהג שישלחו עדי' עדותו לב"ד בכתב ולא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כיון שזוכרין עדותן אף שאפשר לומר ששכחו עתה מ"מ בעת שכתבו היו יודעים ואם יראו בכת' יזכרו ומדברי הרמב"ם יראה כרש"י שכתב בפ"ג דהלכות עדות וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנא' על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מדברי סופרים שחותכים דיני ממונו' בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וכת' הטור עליו הרי שלא התירו אלא נחתו' בשטר ומ"מ נהגו העם כר"ת לשלוח העדות בכת' למקום אחר היכא שמכירין חתימתם והנראה בעיני דלאו משום דינא הוא אלא משום תיקון העולם ותיקון הסוחרי' ההולכי' למרחקים מביתם לשוקא לטרוף לחם חוקם ולוים ופורעים ומקיפין ממקום למקום שלא יהא צריך כל פעם ליקח עדים עמו ואולי אף הרמב"ם מודה לזה ומה שכתב שהתירו לרבותא דסיפא קאמר כמו שמסיק ואין דנין בעדות שבשטר בענייני קנס ק"ו מכות וגלות וכן נרא' עיקר כרש"י ורמב"ם שאין לדון על פי עדות בכתב א"ל בדיני ממונות נוהגים היתר כר"ת אבל בדיני קנסות וכן בעדות על אשה שזינתה או לפסול עדות אין דנין על פי השטר וכן עדים מעידים על הקדושין בכתב ידן בלא ב"ד כאשר כתב הרשב"א בתשובה וז"ל ועל עדות שאמרת אם מקבלים מפי כתבם אין עדות שבשטר עדות אלא בשטר שיעשה בדעת המתחייב כשטר מקנה שממנו אנו למידין שנאמר ובתו' בספ' וחתום וגומר שהמוכר צוה לכתו' ולחתום וכן כל כיוצא ביה אבל כל שטר שלא נעשה מרצון המתחייב אינו אלא כפנקס בעלמא ומפי כתבם ולא מפיהם הוא זו וזהו שאמרו הודאה מפי שנים וצריך לומר כתובו שאם לא צוה אין להם לכתוב ואם כתבו שלא מדעתו אין עדות' עדות וכדאית' בפ' זה בורר דגרסינן התם ההיא אונית' דלא הוה כתב בה אמר לנא כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרווייהו היינו דרבי שמעון בן לקיש דאמרי חזקה אין עדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול כלומר והכא נמי חזקה לא חתמו אלא א"כ אמר להם חתומו הבו ליה מתקיף לה רב פפא מי איכא מידי דלא ידעינן ואינהו ידעי שאלינהו לספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי אלמא טעמא דידעי הא לא ידעי פסולה והכא נמי אם כתבוהו וחתמוהו עדים שלא מדעת המתקדשת אין סומכים על עדות זה עד שיבואו ויעידו בפניהם והאריך ואני קצרתי וכ"ש היכ' שחזר בו שאין ממש באותו עדו' ואפי' באבק פורח להבאיש שמן רוקח ואינו ושאר עדות של נשי' וקטנ' פשיט' שאין ממש בעדותם ואין ממש בדבריהם כאשר כתבו הגאונים הנ"ל בפסקם באר היטב.