שו״ת מהרי״ל · חלק נ״ז סימן ג׳

תשובה מה שכתבת שאנו נוהגים להסיר הוורידין אפילו אם ת"ל שהי' מנהג מקדם אפילו הכי לא קשה דכל כמה דלא ידע דברי ר"ת אין לסמוך על נטילתי לכתחלה דלמא נשאר קצת מן הוורידין דמי יחטט אחריהם עד כלותם. אכן אמת הוא אין צריך ליטלם מדינא לגמרי. כדאיתא באשר"י דלא מצינו חוטין אסור משום דם: והנה מסיק באשר"י דאם צלאן עם הוורידין דצריך נטילת הבשר סביבו. ומכל מקום ר"י מתרץ אם צלאן דיעבד. וטעמא דסבור כבולעו כך פולטו דדם הוורידין חשיב דם האיברי' שפירש כדמפרש באשר"י שמתקבצים ממקום אחר בשעת שחיטתה: ותי' המרדכי על הבישול אי לאו הוי שוקלין ליה אז משום שנשאר כדמפרש. ומה דכתב דמלוח כרותח דצלי היינו לאיסורא אבל לא להיתר. כדמוכח פ' גיד הנשה מאומצא ביעי מזרקי דלקדירה בעי חתיכה ומלחי. ולצלי לא בעי חתוכים כמו שהוכיחו התו' ויתר רבותינו אחרים ומהתם דחו את ר"ת דשרי לבשל כבד אחר מליחה כמו אחר צלייה. וטעמא רב איכא דודאי מלח מפליט דם האיברים. אבל דם בעין כגון הני תלתא אין כח במלח להפליטו כשהם שלמים. אבל נורא משאיב שאיב ליה וכבולעו כך פולטו. ומה שכתבת ממנהג אחותי שתחי' שמנחת הראש מחובר זה כמו שאמרתי לחברי בישיבה מנהג אבותינו תורה היא שאין רגילין להניח הראש מחובר לתרנגול מטעם דר"ת דדילמא פעם ישכחו לנקר הוורידין ולחתכם: ובגליל התחתון מנהג הוא ומשם למדה אחותי מאחותה מרת שמחה. אמנם מאחר דנהגינן לנקרם ולחתוך הצואר אין לפקפק על הנוהגים היתר להניח הראש מחובר. אך לא יכולתי להתאפק להודיע דכל מנהג אבותינו בנוי על היסוד ולא דבר ריק הוא והפורש ממנו כו':