שו״ת מהרי״ק · חלק ע״א סימן א׳

ואשר שאלת אם (א) יפסל בדביקות רגלי הההי"ן וקופין וכתבת שכתב הפוסק דאין נפסל בכך אני בעניותי לא ראיתי אותו פוסק אך דבקות האותיות ונגיעותן זו לזו ראיתי שכתבו הפוסקים דאינו נפסל ומ"מ לע"ד נ"ל מתוך לשון הגמרא דפרק הקומץ רבה (מנחות דף כט) דשפיר מקרי אות אעפ"י שאין רגלי הקוף והה"י תלויין דאמר התם אמר רב אשי דחזא להו לספרי דיוקני כו' דמשמע דווקא ספרי דיוקני משום דרש דאי הדר בתשובה כו'. הא שאר ספרי לא דייקי בהכי וגם לא היה רב אשי משמיענו דבר זה לחדוש כדמשמע מתוך לשונו שמחשיבו לדבר חדש הך תליי' דרגל הי"א ועוד יש לדקדק ולומר דתליית רגל דהי"א וחטירת גג דחי"ת שדין אחד להם מדמחית להו בחדא מחתא ופשיטא דאין אנו רגילין בחטירת החי"ת בגיטין ואפילו לכתחלה ומיהו קפדינ' בתלייתן בגט ואלו בחטירת גגה של חי"ת לא קפדינן בגט אפי' לכתחלה נלע"ד היינו משום שזה תלוי בגוף האות וזה אין תלוי ומשום כך נכון לכתחלה לדקדק בדבר בפני שנראית האות כאלו נשתנית מאחר שרגילים לתלות רגליהם. אבל מ"מ לענין פסול בדיעבד נ"ל להשוותם מדמחית להו בחדא מחתא כדפי' לעיל. ועוד יש להביא ראייה מלשון רש"י בפרק בתרא דגיטין (דף פה) שאין האות נפסל בחסרון תליית הרגל דגבי הא דקאמר התם לא לכתוב למהך כו' פי' שם רש"י צריך וז"ל צריך הוא להבדיל רגלו של הי"א שיהיה אויר בין רגלו לגגו דלא ליתחזי כחי"ת עכ"ל מדקאמר שצריך שיהיה אויר בין רגלו לגגו כו' משמע דווקא בהך דלמהך דלא לישתמע לשון חוכא הא בשאר ההי"ן שבגט אין להקפיד שיהיה אויר בין רגלו לגגו ועוד מדקאמ' דלא לתחזי כחי"ת ולא קאמר דלא תהוי כחי"ת משמע שאין שם הי"א משתנה משום חסרון תליית רגלה אלא דאיכא משום מראית העין דלא לישתמע לשון חוכא וכו'. וכן כתבו שם התוספו' וז"ל וכן רגל ההי"א דלמהך להרחיק מן הגג שמא אין צריך להרחיק אלא שלא יחחבר בגגה עכ"ל משמע דלפי זה דבשאר ההי"ן אין קפידא אפילו אם יתחבר בגגה ואע"ג שכתבו אחר כך וז"ל ושמא צריך להאריך הווי"ן ולהרחיק רגל ההי"א שלא יטעו העולם בזה ונהגו להאריך ולהרחיק ומיהו ודאי דאין הגט פסול אם לא האריכ' וכן בלמהך אם לא הרחיק יותר מדאי עכ"ל. וכן כתבו גם קצת שאר הפוסקים שצריך להרחיק כל רגלי ההי"ן וה"א דלמהך יותר מכולן מ"מ היינו לכתחלה משום שופרא דכתבא אבל מודים הם שאין שם האות נפסד משום חסרון תליית הרגל דע"כ לא מפלגי עליה דרבינו שלמה דע"כ הכי אית ליה ועדיפא מיניה כדפירש' לעיל וכדמשמע ההיא דפרק הקומץ רבה (מנחות דף כט) שהבאתי למעלה. ואם ישוב המשיב הלא כתב רבינו ברוך בסוף הלכות תפילין וז"ל וצריך שלא יגע רגל שמאל של הי"א לגגו של הי"א וכן אמרינן בפ' בתרא דגיטין (דף פה) צריך להרחיק הי"א דלמהך דלא משתמע חוכא עכ"ל משמע מתוך דבריו דס"ל דרחיקת רגל ההי"א גורם הפסד בצורת האות מדהביא ראייה לענין תפילין מהי"א דלמהך כו'. אומר אני דאדרבה משם ראייה להתיר שהרי דבר פשוט הוא לכל מבין דע"כ ס"ל כדעת רש"י וכדעת ראשון מתוס' דאית להו שאין צריך להרחיק אלא שלא יתחבר הרגל בגגו דאי לא תימא הכי אין ענינינו שייך כלל לענין דתפילין דפשיטא דלענין תפילין סגי באויר כל שהוא בין הרגל והגג אלא ע"כ סבירא ליה דלא בעינן הרחקה רק שלא יגע כולי ואפ"ה דווקא בהי"א דלמהך דלא לישתמע חוכא הא בשאר ההי"ן אין קפידא לכל הפחות בדיעבד. ועוד נלע"ד שאע"ג דדבר ברור למבין דרבי' ברוך דייק לישנא דלמכתב למהך כו' דמשמע דאי לא תלייא לכרעיה דהי"א נשתנ' הכתב והוי ככותב למחך לשון חוכא מדלא קאמר צריך להרחיק וכו' כדקאמר לעיל מינה דלורכיה לוי"ו וכו' דאלת"ה דלישנא דלמכתב קא דייק לא הוה מייתי ראייה מינה דהתם נימא דהיינו משום חשש לעז דומיא דהארכת וי"ו דלעיל מינה מ"מ מתוך ההי"א והקוף דהקומץ רבה (דף כט) שהבאתי למעלה נרא' לפרש דאין צורת האות נפסדת לגמרי בחסרון תליית הרגל והא דקאמר למכתב למהך דמשמע ליה לרבינו ברוך דאי לאו התלייה הרי אלו ככותב למחך כדפי' לעיל לפי שטתו היינו משום דספרי דיוקני הכי דייקי למתלייהו לכרעיה דהי"א וכיון דהורגלו בכך שכן ראוי לעשות למען העמד האות על כל דקדוקי מתכונתה משום הכי שייך למידק דאי לא תלה הרגל דהוי כאלו כתב למחך לשון חוכא כדפי' לעיל מתוך הלשון דלמכתב וכו' ואפי' את"ל דרבינו ברוך ס"ל דבחסרון התלייה נפסדה האות עד שלא תקרא ה"י אלא חי"ת מ"מ ע"כ צ"ל דאין קפידא כי אם בה"י דלמהך אבל לא בשאר ההי"ן כיון שרגילות הוא להשתמש בהן במקום ה"א אפילו מחובר הרגל אל הגג דהא בגט לא כתיב וכתבתם דלישתמע כתיבה תמה וגדולה מזו כתב רשב"א בתשובה וז"ל השאלה והתשובה. שאלה (ב) גט הנכתב כתב שאינו אשורית כגון הכתב שאנו קורין משק"ייט אם הוא כשר: