ועוד דנ"מ לעלמא וכו' לא משמע ליה הכי דקאמר ופשט ליה מדתניא וכו' משמע דלא הוה פשיט ליה אלא מכח הברייתא ויפה דקדק מר על שקלא וטריא דתוס' דסנהדרין. ולע"ד נרא' ליישבו דאע"ג דקאמר רבא התם דלא מהימן להתיר א"א להוציא מחזקתה מ"מ אי לאו מימרא דסנהדרין פשיטא דגם כן י"ל דשמא היה הגוי אומר אמת ואף כי לא נסמוך עליו להתיר באשר יש לתלות דלהפחידו מתכוין הגוי ומכח ההיא דסנהדרין הוא דפשיטא להו לתוס' דמשקר היה ולא היה צריכות לדבר מזה כלל דפשיטא הוא די"ל דמשקר היה. מאחר שרבא לא רצה להאמינה אלא דקשיא להו במה נסתפקו אביי להוויית ג' רגלים ורבא שהוצרך להביא הברייתא. וע"ז מתרצים דפשיטא דמשקר היה ואפילו לאביי ולא נסתפק בזה אלא הוה מספקא להו להאמינו מיהא בהא דאמר שהרגו לזה הישראל:
שו״ת מהרי״ק · חלק קצ״ג סימן ח׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Responsa Maharik, Warsaw 1884
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שו״ת מהרי״ק, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.