שו״ת מהרי״ק · חלק קצ״ג סימן ב׳

ועוד דאפי' לר' יודא יש לפוטרו בקרקע שאינה שלו והשתא אתי שפיר דלא מצי למינקט שאר איסור דהתם לא שייך לחלק משום מלאכה שאינו צריכה לגופה או משום דבר שאין מתכוין אלא דוקא לענין שבת דמלאכה מחשבה אסרה תורה וכן דלא מצי למנקט דמיחלל עליה שבתא וכו'. דהוה משמע דמיחלל מדאורייתא ואילו הכא בדלא מחלל מדאורייתא עסיק ואפילו הכי יהרג בשדי לנהרא. ואין להקשות דלשמעינן בסתם איסורי דרבנן דיש לומר דדווקא באיסור דרבנן כי האי דעביד מעשה שחייבים עליו מדאורייתא ולא מחסר אלא כוונה ומחשבה ודמי טפי שאיסור דאורייתא התם הוא דיהרג ועל אשר דקדקתי דמכל מקום איבעי ליה לרבא למנקט רבותא טפי לענין סתמא או בשריותא או באיסורא. כתב מר דמזה אין שום כח לדקדק וליכנס בשום פרצה דחוקה ואני לא ראיתי מתוך דבריך שיראו לך דברי בזה דוחק אלא משום דלא איתמר למילתיה דרבא שלהי יבמות אם איתא דעלה קאי. ולפי עניות דעתי נר' דאין זה דוחק דהא פשיטא דלית ליה לאתויי מילתא דרבא דיהרג ואל יעבור או איפכא לשם שאין הסוגיא מדברת שם כלל ומה ענין זה לשריותא דאתתא דאיירי כולה סוגיא התם ומייתי עובדא טובא אשר מהם יוצא עיקרי דיני גוים מסיח לפי תומא ושאר דיני היתר אשה לינשא ופשיטא שאין להפסיק בהם ולאתויי מילתא דלא שייכא כ"א אגב גררא אשר מקומה קבועה במקום אחר על אופניה ואשר רצית ליישב ודמית שהיא הלכה רווחה ופתוחה כפתח האולם באמרך דודאי אפילו סתמא אסור והא דנקט שדי לנהרא כדי לדקדק דווקא פרהסיא הוא דאסור הא בצנעא שרי אפי' בשדי לחיותא או איפכא למאן דמוקי לה בצינעה לפי עניות דעתי דנראה שהיא קצרה מנקב מחט סדקית דהא בין לדעת המיימון בין לדעת הסמ"ג פשיטא שאין דברי רבא מוכיחים לא פרהסיא ולא צנעה אלא דמר מתרץ לטעמיה ומר מתרץ לטעמיה ואם כן היאך נאמר שיניח רבא להשמיענו חדוש יותר ושיתפוס לו לשון הנראה כסותר זה את זה כדי שנדקדק הא בצנעה וכו'. הא בפרהסיא כו' פשיטא שא"כ היה לו לרבא להזכיר פרהסיא בהדיא או צנעה בהדיא: