שו״ת מהרי״ק · חלק ק״ט סימן ג׳

והרי לך שדבר ר"ח אפילו בדנקט שטר מקויים בידיה ואפילו הכי מתוך דברי התוספות משמע דאפילו שלחו לו תרי זמני דלא מהני עד דמשלחינן שלש אגרת כ"ש וכ"ש בכה"ג שאין לו לא שטר ולא עדים דבהא מודו כל הפוסקים אפי' רב אלפס ורבינו משה מיימון והבאים אחריה' שאין נפרעין שלא בפניו וכן כתב רבינו משה בהדיא פרק י"ג דהלכות מלוה ולוה וז"ל הבא ליפרע משטר שבידו שלא בפני לוה כו' עד ג' ראיות צריך להביא לבית דין אחר כך יפרעו שלא בפניו ראי' ראשונ' לקיים השטר שבידו עכ"ל והרי לך בהדיא דאפי' בשטר אין נפרעין אלא אם כן הוא מקויים כל שכן וכ"ש בדאין לו לא שטר ולא עדים דאין נפרעין שלא בפניו אפילו ע"י כמה אגרות. ועוד דאין לך שלחו ולא בא גדול מהא דאמר בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיב) גבי מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין וכו' וה"מ דאשתמיט אשתמוטי ואומר אתינא אתינא אבל אומר לא אתינ' לאלת' כתבינן אדרכתא וכי כתבינן אמקרקעי אבל אמטלטלין לא כתבינן אדרכתא מאי טעמא דילמא שמיט ואכיל ומייתי האיך סהדי מרע ליה לשטרא וליכא לאשתלומי מיניה כו' עד ולא היא אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן חיישינן שמא תכסיף. הרי לך בהדיא דאפי' בדנקט מלוה לשטרא ואפי' אומר לא אתינא לא כתבינן אדרכת' אמטלטלין ואפי' אית ליה קרקע למלוה דחיישינן שמא תכסיף קל וחומר בן קל וחומר הכא דאין לו ראיה דאיכא למיחש פן יאכל הלה וחדי ואחר כך לא ימצא הנתבע מקום לגבות את חובו או ילך לו התובע אל ארץ אחרת כיום הזה דכולהו ניידי יותר מבני מחוזא. ואע"ג שכתב בח"מ בשם גאון א' דאע"ג דאמר דלא כתבו אדרכתא אמטלטלין מ"מ מניחין הנכסים ביד שליש ושולחין לו שלשה פעמים ואחר כך מחלטינן ליה לנכסיה פשיטא דדוקא היכא דנקט תובע שטרא בידיה אבל בלא שטר לית דין ולית דיין אפי' לאחר כמה התראו' זה פשוט. ואשר הקשתה על הסמ"ג דמייתי ראיה דהלכה כר' שמעון גם בלפני זמנו מההיא דרבא דאומ' בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ט) ושלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר. נר' לע"ד דשפיר מייתי דודאי מדקאמר שלא בזמנו לשון הכולל בין לפני זמנו בין לאחר זמנו ש"מ דרצה לגלות לנו דמה שהלכה כר' שמעון הכא ואע"ג דמסתמא הלכה כרבי יהודה לגביה היינו משום דלא מסתברא טעמיה דרבי יהודה כלל ודאי אין סברא לעמוד הלאו דלא תאכל עליו חמץ ודכל מחמצת בשלא בזמנו דסבר' דכולהו מיירי בחד גוונא דהיינו תוך זמנו דומיא דההיא דולא יאכל חמץ דע"כ בתו' זמנו וגם קרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצו' מוכיח דאתקיש אכילת חמץ לאכיל' מצה ובשע' שישנו כו' כדהקש' ר' שמעון על ר' יהודה בבריית' בפרק כל שעה (פסחים דף ל') והיינו דקאמר שלא בזמנו מותר פי' דאין סברא לאסו' שלא בזמנו כדפי' וממיל' שמעינן דגם לאו דלא תאכל עליו חמץ לא קאי אלא אתוך זמנו וכדפירשתי ונהי דאין מותר דהא אסור מדאורייתא מאך חלק ותשביתו מכל מקום לאו אין בו ולא איתקש אכילת חמץ לאכילת מצה אלא לענין הלאו כדקאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כלומר אימתי הוא שלא תאכל חמץ בשעה שהוא אוכל מצה: