תשובות הרא״ש · כלל פ״ו סימן א׳ (ב׳)

תנן בפרק חזקת הבתים (מ"א) כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה אמר ליה מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה אתה מכרת לי אתה נתת לי במתנה אביך נתן לי במתנה אביך מכר לי הרי זו חזקה הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה פירוש אינו צריך לטעון קניתיה ממך או אבי קנאה ממך אלא אי אית סהדי דאבוה דר ביה חד יומא ואיהו דר ביה תלת שנין או אית ליה סהדי דאבוה דר ביה תלת שנין אנן טענינן ליה דאבוה זבנה מיניה ומהכא ילפינן בכל דוכתא דטענינן ליורש כל מידי דאבוה מצי למטען כי קטן לא ידע במילי דאבוה וכגון זה פתח פיך לאלם ובפרק המוכר את הבית (ע’) פליגי בשטר כיס היוצא על היתומים פירוש שמוציאין שטר על היתומים שאביהם קבל עיסקא למחצית שכר וכו"ע אית להו דנהרדעי דאמרי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון איכא מאן דאמר נשבע וגובה פלגא דמלוה אבל פלגא דפקדון לא דטענינן ליתמי החזרתי במגו דנאנסו [ואיכא מאן דאמר דגובה כולו] כדמפרש טעמא דאי איתא דפרעיה מימר הוה אמר ליה אבל נאנסו לא טענינן ליתמי אליבא דכולי עלמא משום דנאנסו מילתא דלא שכיח הויא ולא טענינן להו ליתמי אף על גב דאבוהון מצי למטען נאנסו דלא טענינן ליתמי אלא מידי דשכיח כההוא חזקה דמסתמא לא היה מניחו לירד תוך קרקעות שלו לאכול פירות ורואה ושותק אם לא שמכרן אבל מידי דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי וכל שכן בדבר הניכר לדיינים שהוא שקר דלא טענינן להו אלא מצוה לדיינין לרדוף צדק צדק ולחקור ולדרוש ולהוציא הדין לאמתו שלא יהא דין מרומה כמו בדין של אדם אחר דיתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שבקייהו וגם האפטרופוס של היתומים אסור לטעון ליתומים דבר שנראה לו שהוא שקר משום שנאמר מדבר שקר תרחק ועוד שנראה שיש חילוק בדבר דלא שכיח כולי האי ואינו ניכר כל כך שהוא שקר שאם טען האפוטרופוס טענתיה טענה ואם לא טען האפוטרופוס לדיין אין לו לטעון בשביל היתומים וראיה מפרק בתרא דכתובות (ק"ט) ההוא שעשאה סימן לאחר שכיב ואוקי אפוטרופוס ליתמי אתא לקמיה דאביי אמר ליה עשאה לאחר אבד זכותו א"ל אי הוה אבוהון דיתמי הוה טעין ואמר תלם אחד עשיתי לו א"ל שפיר קאמרת דאמר ר' יוחנן אי טעין ואמר תלם אחד עשיתי לו נאמן זיל הב ליה מההיא ארעא ונטעה עליה ריכבא דדיקלא אמר ליה אפטרופא אי הוה אבוהון הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו אמר ליה שפיר קאמרת דאמר רבי יוחנן אם טען חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן אמר אביי האי דמוקי אפטרופוס נוקי כי האי דידע לאפוכי בזכותא ואביי אמאי אמר מעיקרא זיל הבו ליה ואבד את זכותו למה לא טען הוא ליתום אלא כדפרישית לעיל ודוחק לדחוק דאביי לא נזכר הני שתי מימרות דרבי יוחנן עד ששמע דברי האפוטרופוס.