תשובות הרא״ש · כלל פ״ו סימן א׳ (ג׳)

ובנדון זה שראובן מסר לשמעון אלף זהובים לעסק בתוך ארבעה חדשים לפני מות שמעון ונפטר שמעון בלא צואה ואחרי מות שמעון יצא פנקס מכתב ידו שהיה כתוב בו זכרון המשכונות שלקחתי מהאלף זהובים של ראובן למחצית שכר והמשכונות הנמצאים באותו פנקס היה כתוב בכל פתק ופתק שם ראובן נראה לי שאין דיין ואפטרופוס שיטעון שום טענה לזכות היתומים חדא שדבר זה גלוי לכל בני הבית שעסק ראובן היה ביד שמעון עד יום מותו ושקר גלוי ומפורסם כי האי לא טענינן ליתמי כדמפרשינן לעיל ועוד אם היה אביהם קיים ונמצא תחת ידו הדבר מפורסם בפנקס ופתקי המשכונות היאך מצי למימר החזרתי כיון שנמצא שם ראובן בפתקי המשכונות ואפילו אם תמצא לומר אם היה שמעון קיים מצי טעין אחר שהלויתי המעות על המשכונות תבע ממני ראובן מעותיו והוצרכתי לתתם לו משלי ולא חששתי להסיר הפתקים מאחר שהיו המשכונות תחת ידי מכל מקום מילתא דלא שכיחא היא דמי דחקו לשמעון ליתן לראובן ממעותיו יאמר ליה לעיסקא מסרת המעות לידי המתן עד שיפדו המשכונות ואתן לך מעותיך ומילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי כדפרשינן לעיל ועוד מטעם אחר הוי מילתא דלא שכיח כלל דהמקבל מעות להלוותם למחצית שכר בשטרי חובות ועל משכונות שיפרעם בתוך ארבעה חדשים ואפילו אם היה המלוה תובעם היה הלוה יכול לעכב כמו תוך זמנו כי הדבר ידוע שאי אפשר להלוות אלף זהובים ולגבותם בתוך ארבעה חדשים הילכך הוי מילתא דלא שכיח ועוד מטעם שפירשתי חשיב בתוך זמנו ואף בלא אלו ההוכחות לא טענינן להו ליתמי פרעתי ומטעם זה לא חיישינן להתפשת צררי כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (ה’) גבי הקובע זמן לחבירו דגבי אפילו מיתמי בלא שבועה דלא חיישינן לצררי בתוך זמנו והקשה רבינו יצחק מאי שנא אלמנה דחיישינן לצררי אפילו בתוך זמנו דתנן בפרק השולח (ל"ד) אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ומפרש טעמא משום דחיישינן לצררי אף על גב דלא הגיע עדיין זמן גביית כתובתה ומאי שנא מבעל חוב דלא חיישינן לצררי תוך זמנו דאין אדם עשוי להתפיס לאשתו צררי אלא בשכיב מרע סמוך למיתתו שאם ימות שלא תצטרך לחזור אחר היורשים לגבות כתובתה ובזה תירץ ג"כ קושיא שמקשין בפרק מי שמת (קנ"ח) גבי נפל הבית עליו ועל אשתו ומתו יורשי האשה אומרים בעל מת תחלה וזכתה בכתובתה ואנו באים לירשו ואמרי דמודים שניהם לרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ולהאי תירוצא ניחא דדוקא נפל הבית עליו ומת פתאום לא חיישינן לצררי ותשובת רבי מאיר ז"ל בידי שפסק דהיכא דמת פתאום לא חיישינן לצררי וגם לא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח, וגם הכא לא שייך אדם עשוי שלא להשביע את עצמו דהיינו דוקא כשאדם אומר אני חייב לפלוני ופלוני בפני העולם שהוא מכוין שלא יחזיקוהו בעשיר והלא אין אדם יודע ושומע בדבר ועוד הלא יש שטרות ועדים על כל מה שנמצא כתוב בפנקסו וידוע לכל שאותו ממון לא היה שלו והלא היה צריך להכריז על זה ויותר ידוע על ידי שטרות ועדים מעל מה שכתוב בחדרי משכבו וגם לא שייך למימר מה שכתב בפנקסו ובפתקי המשכונות של פלוני ופלוני אם לא היה הדבר אמת אלא לפנחיא בעלמא כלומר שיבדלו בני ביתו ממנו ולא יקחו כי האי דפרשינן דמעשר שני ומייתי לה ביבמות פרק האשה שלום (קט"ו) מצא כלי וכתוב עליו ק' קרבן מ' מעשר ד' דימוע ת' תרומה שבשעת הסכנה היו כותבין תרומה ופריך התם אמר ליה רבינא לרב אשי ולא חיישינן שמא פנו אימא סיפא ר' יוסי אומר אפילו מצא חבית וכתב עליה תרומה הרי אלו חולין שאני אומר אשתקד היתה מלא תרומה ופינה ומסיק אלא דכ"ע חיישינן שמא פנו והכא בהא קא מיפלגי וכו' עד דמסיק אי נמי לפנחיא שבקיה פירוש אחר שפינה משם הטבל או התרומה לא מחק מה שכתב עליו כדי שיבדלו מהם אנשי ביתו דלא דמי דהתם אדם בכל שנה ושנה יש לו טבל או תרומה וצריך לרשום עליהם שלא יאכלו בני ביתו איסור ואפילו אחר שפנו מניח הרושם כדי שלא ירבו אנשי ביתו לאכול בפירותיו או מטעם אחר שמפרש אימור אישתלויי אשתלי פי' שכח למחקו אבל בדבר שלא ידענו באדם שרגיל לעשות דבר זה לכתוב על שלו דבר לסימן ואנו מוציאין עליו שכתב בו שם פלוני אין לנו לומר שנכתב לפנחיא דלא אמרי התם אלא לפנחיא שבקיה ועוד דלא דמי דהתם דרך הוא דבניו ובני ביתו אוכלים פירות הנמצאים בבית ואין איסור בדבר הילכך מניח הסימן עליו כדי למנעם מלאכול אבל הכא כך יש איסור לגזול ולגנוב ממון אביו או אשה ממון בעלה כמו ממון אחר ואם אינן נמנעין מליקח ממון אביהם או אשה ממון בעלה גם לא ימנעו מליקח ממון אחרים ואפשר שיש מבני ביתו של אדם אם חפצים לגנוב יותר ברצון יגנבו ממון אחרים מממון אביהם כדי להרבות הונם הילכך לא שייך הכא למימר לפנחיא שבקיה, ועוד שידוע הוא שלא היו לשמעון בני בית אלא אשתו המושלת בכל אשר לו והיא היתה מכרת ויודעת בכל עניניו ולא היה מעלים דבר ממנה ובשביל מי עשה פנחיא זו, ועוד שנמצא לו שבעה חילוקי ממון אחד שלו ואחד של אשתו ואחד של אחיו והשלשה של פלוני ופלוני הילכך ניכר שאינו כשאר בני אדם אלא כאחד המברר עסקיו שלא יבא לידי שגגה וטעות כאשר היה תמיד שהיה תורתו אומנותו ומלאכתו עראי ולכך סימן כל עניניו כדי שלא יהא צריך להיות יושב ובטל בעשיית מלאכתו וגם להתרחק מן הגזל כאשר ידוע שהיה מדקדק במעשיו ודמיא להא דאמרינן בסנהדרין בפ' זה בורר (ל’) הרי שראו את אביהם שהטמין בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני השר הם של מעשר הם אם כמוסר דבריו קיימין ואם כמערים לא אמר כלום ומכל הלין טעמי שכתבתי ניכר דדמי למוסר כי למה יערים ומפני מה מערים, ועוד הרי שטרות ועדים מוכיחים על מה שנמצא בפנקסו ואשתו וחמותו ובני ביתו יודעים שהוא אמת הילכך לא שייך הכא כלל לומר לא פנחיא ולא מערים וגם נמי לא דמי להא דאמרינן בירושלמי בפ"ד דמעשר שני רבי יונה ור' יוסי הוו שותפין בגרבא דחמרא כד דמך רבי יונה אמר רבי מני בריה דרבי מני לר' יוסי כל גרב דכתיב ביה ר' יונה דידיה הוא אמר ליה אשתקיד דידך השתא דידי אינון דהתם דרך שותפין לרשום כל אחד שלו אחר שחלקו ואחר שכבר נעשה אין מקפידין להסירן כי כל אחד מכיר בשלו אבל הכא לא ידענו שדרכו לרשום אין לנו לומר שעשה מתחלה לפנחיא כדפרישת לעיל, ועוד כי מכל הלין טעמי לעיל, ועוד יש להביא ראיה שיש ללמוד מפנקסו שאדם רגיל לעשות בתוך ביתו ולכתוב בו כל עניניו ממתניתין דפרק כל הנשבעין (מ"ה) גבי אלו נשבעין ונוטלין וחנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב בפנקסי שאתה חייב לי כך וכך אלא אמר לו תן לבני סאתים חטים ולפועלים בדינר מעות הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעים ונוטלים ויש לדקדק בפנקס מאן דכר שמיה למה אמרה המשנה וחנוני על פנקסו ומתוך אריכות זה הוצרך להאריך עוד יותר ולומר מה שאמרתי לך וחנוני על פנקסו לא שיהא נאמן לומר לכל אדם מצאתי כתוב בפנקס כי אתה חייב לי כך וכך ויהא נאמן החנוני שנאמר החנוני רגיל להקיף לכל אדם ואינו כותב אלא דבר שהוא אמת לא יזכיר פנקס במשנה ולא יצטרך להאריך אלא יאמר וחנוני שאמר לו בעל הבית תן וכו' אלא על כרחך האי דנקט פנקס לומר שאנו סומכים על הפנקס וכגון שאמר החנוני אני מוצא כתוב בפנקסי שנתתי לבנך או לפועליך ואינו טוען שברי לו אלא שמוצא כך כתוב בפנקסו וסלקא דעתך אמינא כיון דפועלים אומרים בריא והוא אינו טוען בריא לישבעו פועלים וחנוני (לפטור) [יפסיד] קמ"ל מה שכתוב על פנקסו חשוב כטענת בריא והשתא דהוצרך להזכיר פנקס במשנה הוצרך כמו כן לומר דהא דאמרינן דפנקס הוי הוכחה לא כנגד כל אדם כגון אם יאמר לאדם כתוב בפנקסי שאתה חייב לי כך וכך אלא דוקא היכא דיש רגלים לדבר כגון שצוה לו בעל הבית ליתן לבניו או לפועליו והוא כתב בפנקסו שנתן ודאי אזלינן בתר פנקסו מיהו אההיא מתני' דקאמר וחנוני על פנקסו [איתא בירושלמי] לא במקיף אמרו פירוש מאחר שהוא מאמין לחנוני בהקפתו על פנקסו יהא נאמן החנוני כי סתם חנוני נאמן ואינו כותב דבר שאינו מפני שאומנותו בכך ואם היה נתפש בשקר יפסיד אומנותו ומשני שהוא אומר לו אם כתבת בזה מחוק בזה כלומר נהי שהחנוני נאמן למי שיש לו עסק עמו אנן עבדתין (וכן) [גבך] בעה"ב ולא האמינוהו עלינו ואין אנו רוצים להאמין חנוני בשבועתו ואם כתב שקר בידו אחת ימחוק בידו השנית ומכל מקום מועיל הפנקס לעשות טענתו בודאי שלא יפסיד החנוני [אצל] בעה"ב כיון שיש רגלים לדבר כדפרשינן לעיל ובנדון זה שנכר ששמעון היה רגיל לכתוב על כל עניניו בפנקס ויש רגלים לדבר שכל מה שכתוב בו שהוא אמת שהרי שטר ועדים מעידים וכל בני ביתו יודעין יש לילך אחר הפנקס וכל בעל עסק מוחזק בעסקיו המבוררים בפנקס שלו וכן אנו מוצאין בגמרא שאנו הולכין אחר תשמיש שרגיל אדם לעשות בתוך ביתו בסוף פ"ק דב"מ (כ’) גבי הא דאמר ר' ירמיה בר אבא אמר ר"ש סמפון היוצא מתחת ידי מלוה אף על פי שכתוב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול ופריך עלה (שם) מהא דתנן אם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות ומשני שנמצא בין שטרותיו קרועין ואמר מסברא אם לא היה פרוע לא היה מניח השטר בין שטרות פרועין והכי אמרינן גבי שבועה שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע אלמא חזינא היכא דמית ונולד ספק ליתומים בממון אביהם אזלינן בתר אומדנא דדעתא ואמרינן מסתמא כך היה הענין וכל שכן בנדון זה שאין לך ידים מוכיחות ורגלים לדבר יותר מזה שיש שטרות ועדים ופנקס ופיתקי המשכונות ואשתו וחמותו ואחיו וכל בית אביו יודעים שהוא אמת הרבה אומדנות מצינן בגמרא שאין להם כל כך הוכחה כמו לזו כי ההיא דפרק מי שמת (קמ"ו) מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו רבי שמעון בן מנסיא אומר [אין] מתנתו מתנה בידוע שאם היה בנו קיים לא היה נותנם לאחר וכן שטר מברחת (כתובות ע"ח) וכן מתנת שכיב מרע בכל נכסיו ואפילו בקנין אם עמד חוזר (ב"ב קמ"ו) וכן זבין ולא איצטריכו ליה זוזי דפסקינן בפ' אלמנה ניזונת (צ"ז) דהדרי זביני וכן בפרק שני דקידושין (מ"ט) ההוא גברא דזבין לנכסיו אדעתא למיסק לארעא דישראל וכן גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו (ב"ב צ"ג) אלמא האי דאזלינן בתר אומדנא בדיני ממונות דינא ואין חילוק לענין דינא בין יתומים לאחר אלא מה שאביהם יכול לטעון ומילתא דשכיחא הוא ואין הדבר מוכיח שהוא שקר טענינן להו ליתמי מספק וכל המחזר לטעון שקר מפורסם ליתומים גורם רעה ליתומים להאכילם גזל כדאמרינן יתומים דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו ואף על גב דר"ג ובית דינו אביהם של יתומים היינו להפך בזכותם בדבר שהוא ספק לדיינים ולא להאכילם גזל כדאשכחן בשמואל (ברכות י"ח) כמה טרח עד שהודיעו אביו הממון בעבור שהוציאו שם רע על אביו, הנראה בעיני כתבתי אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.